בינה לעיתים חלק ב שצא

שלאכזריות האב מזמין להם יתושים מתוך הרעי. ולזה אמר ואני בער ולא אדע. עם היותי מכת עמי הארץ שלא קריתי ולא שניתי. ואיני כדאי למזונות. מ"מ בהמות הייתי עמך. היה מרחמנותך לחוס עלי. והייתי אצלך כעין הבהמות והב"ח שנכללו בהם הכלב והעורב אע"פ שאחד מהם עוף לא חש להאריך לפרטן בב' שמות. כן הזמנת פרנסתי עם בלתי היותו ראוי. והיה אומר מרוב ענותנותו וללמד דעת את העם אל יחזיקו טובה לעצמם כי הכל ממנו ית' בחנינה גמורה. אמנם אם יש צד ואופן שיזדמן לאדם עשות המצוה כתקנה ובשלמות. לזרוע במקום הראוי וההגון הנה מה טוב ומה נעים. ואיזה מקום מנוחת בקשת התכלית המעולה הזה במצות הצדקה יותר מהעיר קברות אבותינו הקדושים ע"ה היא חברון תוב"ב אשר חננו אלהים והזמין לידנו ביום זבח חג הפסח הזה. מצות נדבת לבנו להכין ולייסד מושב הארץ הקדושה ההיא בהעמדת קדושי עליון עובדי ה' וצדקתם אשר תמיד רצו את אבניה ואת עפרה יחוננו אלהים יחוננם. ולפרסם שמץ דבר מהפלגת המצוה הזאת אומר כי לא הוחלט המאמר מכל וכל באותה הגזרה המורגלת בפי חכמינו ז"ל חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. כי הן אמת על הרוב יהיה הדבר כן לאשר המתים המקבלים החסד בטלה מהם כל תנועה ופועל לשיוכלו להשיב שום תגמול אליו. ועל זה היה מתחנן דוד ע"ה. כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך. יאמר ידעתי ה' כי אף אחרי מותי יגדל חסדך עמדי. אכן אומר כי לגבי דידי טוב הוא מאד החסד אשר תעשה עמדי מזמן החיים. עודני חי על האדמה לפי שהחסד אשר תעשה אחר המות. לא אוכל אפי' לשלם תודות לך בפה כי לא המתים יהללו יה. אבל בעשותך אותו מחיים. הנה לכל הפחות אם לא אוכל להשיב גמול בפועל. הא מיהא שפתי ישבחונך על כך. מה שאין כן אחר המות כי לא יהיה שום תשלום כלל. האמנם לא תתפשט גזרה זו לחלוטין כי יש ויש צד לעשות חסד עם המתים שיצפה ממנו תשלום גמול. והוא במה שנרצה לעשות היום הזה על דבר נדבת השלמים אשר בארץ חברון תוב"ב המה יושבים על משמרת קברי אבותינו הקדושים ינוחו על משכבותם אשר המה בצדקתם ועוצם זכותם לפניו יתברך. יסבבו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו שפע שבע רצון. להרחיק נזקנו ולקרב תיעלתנו. ולמהר גאולתנו שיהיה ב"ב אכי"ר

עת לספוד והם דרושים והספדות על פטירת קצת חכמים קדושים אשר בארץ המה זכותם יגן בעדנו. דרוש ראשון להספד על איש אלהים קדוש כמוהר"ר אהרן חיים זצוק"ל. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה

סוטה פ' המקנא א"ר חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני ב"ו מפני שגלוי, וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו ועומד משה ומבטל את הגזרה מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם שכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם ועשו עגל קצף הקב"ה על ישראל ואמר למשה הרף ממני ואשמידם כמה צדיקים היו באותו הדור וכמה חסידים משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד ושבעים זקנים ושאר חכמים ותלמידים ולא עשה בשבילם ולא בטל הגזרה אלא בשביל משה

כמו שבחלאי הגוף כפי ערך האבר אשר יחלה כה יגדל או ימעט שעור הכאב והצער. כן בהעדר איזה אבר ויחיד מאישי הגוף הכללי הזה הוא המין האנושי. יהיה ההרגש והצער מחסרונו. כפי מה שהוא אדם וכפי ערך התועלת הנאבד בהעדרו בקודם בארו המשורר ע"ה באמרו

כי כסלי מלאו נקלה ואין מתום בבשרי נפוגותי ונדכיתי עד מאד שאגתי מנהמת לבי והכפלים והיתורים הם מבוארים אכן נודע כי כל החלאים כללו בב' סיגים. האחד מה שימשך מן הפנימיית אל החוץ כאלו יוצאים מן הנקודה אל המרכז. ובנין אב שבכלם הקדחת אשר על הרוב הם באים מחמת מלוי ברבוי מאכל מותרי עודף על ההכרחי. והב' הם פצע וחבורה בבשר האדם מורגשים באברים החיצוניים. אמר כי כאשר יבואו עליו מאלו החלאים האחר שהכסלים הם הקרבים ימלאו מדבר נקלה כפי המפרשים ז"ל אשר כיון לדבר בלשון נקיה לומר שקרביו מלאים מאותו הדבר המאוס אשר מלואו יסבב הקדחת ושאר חלאים. וגם כשאין מתים בבשרו כי יסיבבוהו מכות רבות בבשרו מבחוץ. אין ספק כי בכל אלה יצטער וידאג כי ירגיש התפעלותו. אך יהיה במעט ריוח כי נפוגותי ונדכתי עד מאד יגיע משעור היותו נדכה עד גביל המאד אבל לא אל המאודות ממש כיון שאין הכאב מגיע לאבר ראשיי. אמנם אני שואג כארי וצועק בקול גדול מפני נהמת לבי כשהצער הוא מכאב לב אשר הוא מהאברים הראשיים וקרוב אל ההרגשה יותר מכלם אני מוכרח