בינה לעיתים חלק ב שצ

מיד נענה מה כתיב שם ותפול אש ד' וכן משה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד ולמד עליהם זכות ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה אלא כיון שהזכיר את המתים מיד נענה שנא' זכור לאברהם ליצחק ולישראל מה כתיב שם וינחם ה' על הרעה הוי כשם שהגפן הזאת חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים ונשענים על האבות כשהם מתים הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל

בכלל הטעמים אשר מצאנו לתורתנו שתתעלה ורבותינו הקדושים שהמשילו הצדקה לזריעה כאמרו זרעו לכם לצדקה. וזורע צדקה שכר אמת. ואז"ל אשריכם זורעי על כל מים אשריהם ישראל כשהם עוסקים בתורה ובג"ח וכו' יראה בעיני היות דמיון עצמי לזה. כי כאשר אצל הזריעה. צריך הזורע לבקש ולבחור קרקע בת זריעה שיהיה המקום דשן ושמן ומוכן לכך באופן שמקוה ללקו פירותיה בריוח. וישמור ויזהר מלזרוע בארץ ערבה ושיחה. לא מקום זרע אשר פריו לא יתן בעתו. למען לא יאבד פעם אחד זמנו יגיעו וזרעו. כן הזורע לצדקה ראוי שישתדל בכל הבא מידו לתת אותה למי שהוא ראוי לה. ולא יזרע לרוח בתת חותה לאנשים רקים ופוחזים אשר לא יקוה בזה להיות המצוה שלמה במעלתה. הלא ראינו כי דרך עונש אמר הנביא ירמיהו ע"ה. ויהיו מוכשלים לפניך. ואמרו בסוף פ' ד' אבות נזיקין דרש רבא מ"ד ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיהו לפני הקב"ה אפילו בשעה שעושים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר. וכתבו רבות ני בעלי התוס' ע"ה לפניך זו צדק' שנא' והלך לפניך צדקך נרא' שרצו ליישב היכן נזכר בפסוק זה צדקה. ואמרו שבמלת לפניך נרמזה הצדקה ממה שאמר במקום אחר והלך לכניך צדקך והוי כעין ג"ש ואם הדבר כן יש מקים דקדוק ואם הוא קלוש למה הביא סוף הפ' בעת אפך עשה בהם. כיון שכל דרשתו הוא מרישא דקרא. ועוד אני מדייק אמרו כדי שלא יקבלו עליהם שכר. שזה אינו אלא העדר הטובה כאלו אינו מבקש עליהם שום רע. אלא חסרון הטוב. והלא אמר בעת אפך עשה בהם שזה הוא תכלית העונש והרע המוחלט והול"ל שיקבלו עליהם עונש. ואם באמת אין כאן מקום לקבלת עונש אלא להפסד שכר כי למה יענש לפי שנתי צדקה לבלתי הגין. א"כ יקשה לירמיהו ע"ה עצמו איך אמר שיכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים. והמשיך מזה שיעניש אותם באפו וכי עון חמור כ"כ הוא זה לתת צדקה לשאינו הגון. שיגרום עונש קשה כזה לעשות באף ובחמה. ולי אפשר כי לפי שאמרו בפ"ק דבתרא גדול העושה צדקה בסתר יותר ממרע"ה דכתיב מתן בסתר יכפה אף וכו'. דמוכח מינה שכח הצדקה הראויה הוא להיות כופה אפו ית' שהוא א' ממדות דיניו כשיתחייב החוטא מחמת עינותיו וע"י הצדקה הראויה הזו ממתיק אותו שלא יעשה פעולתו. והצדקה הראויה והמסוגלת בזה היא הנעשה בסתר. דהיינו שאינה ידועה ומפורסמת אצל האנשים. אלא היא גלויה לפניו ית' בלבד היודע כל נסתרות. וזו שכרה לכפות האף ע"כ דייק רבא ע"ה בפ' שאם אמרו מוכשלים לפניך בעת אפך וגו' הם ב' ענינים א"כ הל"ל ובעת אפך עשה בהם בו' העטוף. כ"ש שאמרו בעת אפך עשה בהם אינו מפרש שום עונש פרטי אלא אומר שיעשה בהם כשהוא באפו. ואינו מפרש מה יעשה. ואמרו ויהיו מוכשלים לפניך הוא מין פרטי מהעונש וכיון שכן הוא היאך יאמר תחלה המפורש ואח"כ הסתום ה"ל להקדים תחלה בעת אפך עשה בהם ואח"כ יפרש מה יעשה בהם יהיו מוכשלים לפניך. וגם מלת לפניך למה. ולפיכך אמר מ"ד ויהיו מוכשלים וכו'. ופירש שכונת ירמיהו ע"ה היא לומר כי להיות הצדקה הנעשית בסתר לפניו כופה האף שלא יעשה משפט חרוץ כי זה נתן לו לשכר פרטי. מפני זה מחלה פניו ית' שאפי' בשעה שהם עושים צדק כפי גדרה אשר מן הסתם היא השלמה דהיינו בהיותה לפניך בסתר ולא בפני אחרים בגלוי. תהיה בבני אדם שאינם מהוגנים. כי אם תגרע ערכה ואבדה סגולתה ולא יקבלו עליהם השכר הנמשך מזה שהוא כפית האף אלא ישאר האף בתקפי וכחו. באופן שבעת אפך תוכל לעשות כחפצך ורצונך. בכל אשר תחייב שירת הדין על מה שהם חייבים. מבלי שום כופה. והרי זה כאלו רוח יזרעו וסופה יקצורו על בלתי היותה במקום הראוי ורבינו הקדוש ע"ה עד מוכיח בזה בפתחו אוצרותיו בשני בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא וכו' דחק ונכנס רבי יונתן בן עמרם וא"ל רבי פרנסני א"ל קרית א"ל לא א"ל שנית א"ל לא. א"ל א"כ במה אפרנסך. פרנסני ככלב וכעורב. בתר דנפיק יתיב ורבי וקא מצטער אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ וכו'. שהיה מצטער על אשר חשב שזרע זרע צדקתו בבלתי הגון. ועכ"ז ראינו כי סוף סוף נכמרו רחמיו אליו. וכשא"ל פרנסני ככלב פרנסני כעורב. מיד פרנסו אעפ"י שהוא ע"ה לפי מחשבתו. וזה כי הן אמת שצריך האדם לבקש לתת צדקתו להגונים ולא לבלתי הגונים. אבל לא שבעבור זה יתאכזר אם יבא אצלו מי שהוא מוצרך ואנו רואים אותו היותו נודד ללחם שימנע מהתחסד עמו ויניחהו שימות ברעב לבלתי היותו בן תורה. כי צריך להדמות אליו ית' הנותן לחם לכל בשר ליודעים ולבלתי יודעים. ואולי על זה אמר המשורר ע"ה. ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ירצה כדברי ר' יונתן בן עמרם ע"ה כי עם היות שלא קרא ולא שנה. היה מבקש הפרנסה כמו הכלב שלמעוט מזונותיו שוהה אכילתו במעיו וכענין העורב