בינה לעיתים חלק ב שפח

וא"כ כיון שהוא לא ידע מה ראתה. שהרי הוא שואל לה. איך הוא מבטיחה שלא תירא מזה. ועוד אם הוא עשה כל ההשתדלות ההוא כדי להעלות את שמואל. פשיטא שהעלתה אותו. ומה מקום יש לשאלה זו. ואם רוצה לשאול לא היל"ל בלשון מה אלא מי ראית שהיתה השאלה על האיש ההוא מי הוא. ועוד למה השיבה אלהים ראיתי בלשון רבים והוא השיבה מה תארו בלשון יחיד. ודרשתם ז"ל ידועה

אמנם יאמר כי לאשר חרדה כל החרדה הזאת שצעקה בקול גדול מפחדה. רצה שאול ע"ה להסיר ממנה הפחד והמורא בטענה נצחת. להורות לה שהמראה ההוא מצד עצמו אין בו דבר מבהיל שיהיה ראוי לירא ממנו. וזה כי למי שהורגל לראות דברים מבהילים. אין מדרכו להתפעל ולירא מאיזה דבר שיזדמן לפניו. אם לא כשיהיה עצום ונורא. אבל מי שלא הורגל לראות מעולם דבר בלתי טבעי. הנה כאשר יראה איזה דבר חוץ ממה שהורגל בו אף אם יהיה קטן הערך מאד יתפעל ממנו ומורא יעלה על ראשו. וזה אומר אל תיראי מהמראה הזאת שאין כאן דבר מבהיל מאד עם שאת נבהלת ופחד לבבך. כי הלא מה ראית מעולם שום מראה יוצא מההרגל הטבעי. עד שתוכלי לומר שלא היית מתרגזת אם לא היה כאן דבר בהלה גדול. אין זה אלא שמעולם לא הורגלת לראות כלום. ולכן עתה בדבר קטן רעדה אחזתך. אז השיבה לו. איך תאמר כן. הלא אני כבר ראיתי פעמים רבות מלאכים עולים מן הארץ אשר מראיהם נורא מאד ולא פחדתי מהם. ועתה במראה זאת אשר ראיתי צעקתי כך הלא דבר הוא. ואז שאל לה המלך מה תארו של זה שראית עתה וגו'. ומצד אחר יראה כי ההתמדה תשובח יותר בהיותה מורה על הקנין במעשים כאשר אמרנו אשר לא ילאה בהם ולא יקוץ בהכפלם. ויפרסם טוב כונתו וחפצו בהם. ולא יתרשל אף בדבר אשר כבר עשהו. וכמאמר המשורר ע"ה שמרה נפשי עדותיך ואוהבם מאד. כלומר עם שכבר נפשי שמרה המצות לא בעבור זה אני קץ בהם והיו עלי למשא לבלתי עשותם עוד אלא עדין אני אוהב אותם מאד ומשתדל לעשותם. באופן שיש פנים לכל הצדדים. ובמעשה הצדקה יצדקו מאד שני הסותרים כאשר הוא מפורסם. וע"כ א"ר יהושע ע"ה כי לזה נתכוון שהע"ה באמרו בבקר זרע את זרעך. שיש לדקדק בו אמרו ואם שניהם כאחד טובים שיהל"ל או אם שניהם. וגם מלת כאחד מיותרת. אפל ירצה כי במעשה הצדקה יש צד שתשובח יותר ותהיה חשובה הרבה בפעם הראשונה שלא הורגל עדין בחסרון כיס. ועל זה הזהיר אם בא אצלך עני בשחרית דהיינו בהתחלה. תזדרז לתת לו. וגם אחר כך בהתמדה כשיבא לך בערבית שיבא ההכפל בעשייתה. גם בזה תן לו. כי עם היות שבלי ספק שכרך הרבה מאד על כל א' מאלו. מ"מ אינך יודע איזה מהם הקב"ה כותב עליך. שהכונה איזו היא העיקר עד שיתכן בה שהקב"ה כותבה לחשיבותה להשאיר זכרונה לימים רבים ולעתים רחוקות כמשפט הדבר הנכתב. ולכן בכל א' מאלו הוי זריז וזהיר מאד. ואם אולי תזכה למדרגה יותר עצומה. והיא שיזדמנו לך ב' הענינים גם יחד בזמן אחד בעצמו שבא לידך מצות הצדקה שלא עשית עדין. ובה שעתא לא תבא אחת לבדה אלא מצות שונות. כגון הלבשת ערומים ופדיון שבויים העניים מרודים וכיוצא שבאו כלן בבת אחת אשר בזה תשתלם בהתחלה וגם בהכפל ורבוי גם יחד. כי בזה תעלה אל מעלת הקנין. הנה בלי ספק אלו הם בלי ספק טובים לבלי ערך. כי נמצא הכל בידך. הן כל ראתה עיני משלמות קנין מעלה זו בתכלית הטוביות בקהלה הקדושה הזאת אשר הוד והדר לבשו במצות הצדקה בקנין חזק והתמדה עצומה. ולא עמד בפניהם מעולם שום צד עכוב ומונע עם שרבו כמו רבו. ובעונותינו בשנה זו ראינו כמה נתמעט ממונן של ישראל. כמה וכמה הוצאות הפסדות ונזקים השתרגו עלו על צוארי יחידי ועשירי עמנו. ועם כל זה לא זזה ידם מהרבות פעם אחר פעם מליתן ולחזור וליתן מנות גדולות ונאמנות. גם עתה בדברינו כן נקוה להם עשו יעשו ויגדל נא כחם יפרסמו ויודיעו הקנין אשר לבשו במדה זו. במה שיגדילו נדבתם להלביש התלמידים הנחמדים. כי בפעם הזאת יצטרכו לסך גדול באשר הקופה חסרה מאד ממה שהיתה בזמנים שעברו. ובהיות לכם רחמים לרחם על העניים עם היות לכם סבות מונעות. גם ה' אל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם המשיח המקווה עם שלא נהיה כדאים וזכאים לכך. מים רבים לא יוכלו לכבות אהבתו אותנו ויחפוץ בגאולתנו ידלג על הרי חטאתינו ויקפוץ על גבעות עונותינו. והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. ולמען יתרחב לב השומעים להפליג בנדיבותם למצוה זו אזכיר מאמר קצר להם ז"ל בהשותפין

א"ר אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. ופשטן של דברים הלא הוא מבואר שהמכריחים את חבריהם לעשות צדקה אם בדברים וטענות אם בשאר מיני כפיה. זכותם יותר גדול מן העושה צדקה עצמה

ועם שלכאורה יש טעם לדבר. שלעולם יש לסבה יתרון על המסובב. מכל מקום לא ישקוט השכל בהחלט שזה יוציא ממונו שהוא חלבו ודמו. ומה גם אם אחר שיבקש הצדקה