בינה לעיתים חלק ב שפז

מחסורו כמו שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרין. ואל זה ההקש אמרו לפי רוב המעשה וכו'

נמצא לפי דעתו ז"ל כי להשיג הקנין במצות הצדקה צריך ההתמדה ברבוי הפעמים, כי אם החלק הגדול אשר היה עושה בפעם א' יחלקהו לחלקים קטנים. כל שיעשהו פעמים הרבה. אז טוב לו יותר. יען בזה ישיג הקנין. וידוע כי הקנין יכונה בשם לביש ובלשונם נקרא אביט"ו. ע"כ אמר ר' אלעזר ע"ה מ"ד וילבש צדקה כשריון. כי לדעתי הרגיש אמרו כשריון בפתחות הכ"ף. ולזה פירש כי בלבוש כלי הזין העושים להנצל ממכות חרב וחנית יש שני מינים. האחד עשוי מחתיכות גדולות של ברזל ונחשת. והאחד מקליפות או חוליות קטנות מורכבות זו בזו. והוא מבואר כי כל מין משמש למה שהוא כפי תשמישו. שאלו יהיה אותו של הקליפית עשוי בתכונה אחרת שלא היו בו אותן החוליות אלא הכל חתיכה אחת או חתיכות גדולות לא היה לשמש למה שהוא תכליתו אבל משלמות ענינו הוצרך בהכרח להיות כן מקליפות קטנות. וזה הוא מה שריון זה המיוחד של מאליי"א. נבדל מהאחר במה שזה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול שבהיות הרבה קליפות קטנות כל אחת מהנה מסייעת להצטרף הכל להיות שריון גדול בתכלית השלמות. מה שלא כן בהיותו משונה מזה בפחים גדולים של ברזל ונחשת. כן ג"כ הצדקה לשיוכל האדם לומר שהוא לבוש ממנה. דהיינו שישיג הקנין הנרצה בה. צריך שלא יסתפק בצדק' אחת גדולה פעם אחת אלא שיחלקנה לפרוטות מרובות. ואז כל פרוטה ופרוטה בהיותה נתנת פעמים רבות מצטרפת לחשבון גדול. שצרופם יחד גורם הקנין. והוא פי' הכתוב וילבש צדקה. יש מקום להיות הצדקה לביש שישיג קנין מעולה בה. כשתהיה כשריון כאותו השריון המחובר מכמה קליפות ולא כאחר שאין בו כל כך רבוי מהקליפות. ומשום דנפיק מיניה חורבה מלמוד זה. כי ממנו יבא האדם להתנכל כאשר תזדמן לידו מצות צדקה אשר יצטרך לתת בה סך גדול. יאמר טוב לי להמתין שאחלק סך זה לכמה פעמים קטנים שיזדמנו ולעולם לא יתן צדקה גדולה. אלא פעם אחד יפריש חלק מה מממונו והוא לבדו יהיה אצלו למשמרת לתת ממנו מעט מעט ולא יותר כעין השריון שלא יתמיד האדם ללבשו אלא פעם אחת. ואין מדרך האדם לעשות לעצמו אלא שריון אחד לכל ימי חייו. ע"כ אמר ר' חנינא ע"ה כי לא כן הדבר אלא מה בגד וכו'. כי הן אמת הקנין נעשה מעט. אבל תכלית בקשת הקנין הוא כדי שיעשה אצלו טבע מוטבע. עד שאח"כ יתעלה לתת בנדיבות לב תמיד פעמים רבות הסכים המקובצים מהרבה פרוטות גם יחד בכל פעם ופעם מעין הבגד הנארג שהוא מקובץ מנימין הרבה ולא כעין השריון שהקליפות הן משותפות בו. שמורה על רבוי הפעמים. אבל אינן דבוקות ומחוברת יחד אלא כל אחת נפרדת ונבדלת מחברתה. אבל נימי הבגדים הם מחוברים וארוגים יחד כאלו הם גוף אחד. כן הצדקה צריך שיצטרפו הפרטים יחד בפעם אחת שיתן מנה, גדולה. וילבש היום לבוש בגד זה וגם למחר וכן ליום אחר. כעין הבגד הנלבש תמיד. וככלות זה יעשה אחר. וזה ודאי הוא הקנין האמתי בשלם שבפנים. ובב"ר פ' ס"א אמרו

בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך רבי יהושע אומר אם בא עני אצלך בשחרית תן לו בערבית תן לו שאין אתה יודע איזה מהם הקב"ה מכתיב עליך הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. ודברים אנו נתקשו בעיני במה שאמר שאין אתה יודע איזה מהם הקב"ה מכתיב עליך וכו'. כי כיון שהוא עושה מצות הצדקה בראשון גם בשני. למה יסופק איזה מהם הקב"ה כותב עליו. פשוט שזה וזה נתקיים בידו. ועל שניהם הוא ניטל שכר. ואפילו נאמר שרמז למאמר רבא בקמא. הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר וכו'. כאשר יבא בס"ד. מ"מ קשה א"כ כשם שאפשר שאחד מהם לא יכשר או ששניהם כאחד יהיו מהוגנים כך אפשר ששום אחד מהם לא יהיה הגון. ויפסיד את הכל. ואגב ארחין ידוייק מה היא הכונה בכתיבה זו. ולא אמר בהדיא על השכר. ויראה לי כי ר"י ע"ה רצה להעמידנו על ענין חקרו בו מעולם חכמי לב. איזה פועל מעולה ישובח יותר ויהיה יקר וחשוב אם אשר התחיל בו עתה לעשותו ולא הורגל בו מעולם. או המתמיד במה שכבר הורגל בו. כי יש פני ההוראות לכל צד. אם למתחיל כי להיותו דבר חדש אצלו יעשהו בזריזות. כי טבע האדם לנטות ולהמשך אחר הדברים החדשים. ומה גם במעשה המצות אשר קודם עשותו מצוה זו הוא חסר ממנה ועתה הוא משתלם בה. ויזדרז יותר בעשייתה יותר ממה שיעשה במה שכבר עשה פעם אחרת ואיננו חסר לנפשו ממנה. וגם מפאת השכר כי לא יקל כל כך אצלו מה שלא עשהו מעולם כמו הדבר שהוא מורגל בו כמו שיקרה למתענים וכיוצא מעניני הפרישות. וכן בכל הענינים וההרגל יגרום הקלות וימנע הקושי. ובזה יובן פ' קשה ההתוך ענין הבעלת אוב אשר צעקה בראותה את שמואל ע"ה. וספר הכתוב

ויאמר לה המלך אל תירא כי מה ראית. ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מך הארץ ויאמר לה מה תארו וגו' והדיוק מבואר. כי אמרו אל תיראי כי מה ראית. הוא נתינת טעם לשלא תירא. שאל"כ היל"ל מה ראית בלא מלת כי.