בינה לעיתים חלק ב שפו

מצאנו אותו מפורש בדברי המשורר ע"ה כשאמר

למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי רוחך טובה תנחני בארץ מישור. הורה שהתכלית האמתי בעשיית רצונו יתב' שהיא שמירת מצותיו לא יאות שיהא מכוון לשום תוחלת ותקות הטובה ואפילו לזכות לג"ע. אלא תהיה הכונה מיוחדת לעבוד עבודתו ית'. בעבור חיוב גמור המוטל עליו מאליו לגדולת אלהותו יתעלה מבלי שום פניה אחרת. ולחקות זה בלב האנשים ביותר חשיבותו המציא כאלו בקש זאת מידו ית' כי צריך זכות רב וסיוע אלהי לבא לידי מדה זאת. וזה הוא למדני ברחמיך הרבים הדרך ישכון אור שאעשה רצונך כי אתה אלהי. שבזמן עשיתי חקי רצונך אעשה כן בעבור היותך אתה ה' האלוה שלי. ומצד אלהותך וגדולתך אני מחוייב עכ"פ לעשות רצונך. ולא שאחשוב יחוייב לי בזה שום שכר. ולא בלבד משכר העולם הזה אלא אפילו לזכות בארץ מישור שאין בה עקמימות הוא העולם הבא לא אצייר ימשך בתורת גמול חלף עבודתי. אלא בתורת חן וחסד מאתך. כי רוחך טובה מטוב חפצך ורצונך תנחני ותנהלני בארץ מישור בעוה"ב. כי חפץ חסד אתה ולא שאשיגנו בעבור מעשי. ואמנם מעיקר מה שיורה ע"ז התכלית המעולה וטוב הכונה והפלגת החפץ בפעולתו. הוא בהיות הפועל אותם מתאמץ להחזיק בם ולבלתי המנע מלעשותם אפי' אם יזדמנו שם סבות מה הגורמות עכוב ומניעה על כך. ועכ"ז יחגור בעז מתניו להתקומם על כל העכובים ולעשות פועל המעלה. דומה לענין האהבה שנא' עליה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' ומגדולי הפעולות המעולות אשר יצטרך להורות התחזקות זה הרבה מאד. היא מצות הצדקה. כי בהיות בה חסרון כיס והוצאת ממון הנחמד והחביב כ"כ. במעט מהסבות המעכבות יקל על האדם להמנע ממנה. מה שלא יהיה כן אצל אבירי לב הקרובים לצדקה בלב שלם ובנפש חפצה. ועל זה אמר הנביא ע"ה

כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל העמים. ופי' הפסוק אצלי. כי אז"ל על פ' צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. שהחסד שעושים עכו"ם חטאת הוא להם שאינם עושים אלא להתגדל בו כמו שנא' די ליהוון מהקרבין נחוחין לאלהא שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי. ופריך ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא והא תניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור ומשני ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם. ופירש"י ז"ל כאן בישראל כאן בעכו"ם ישראל דעתם לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מה"ד. נמצא כי יש הבדל רב בין ישראל לעכו"ם בענין הצדקה. כי לאשר הישראלי עושה הצדקה מאהבה לש"ש. אע"פ שבאיזה טעם יקוה באמנעותה יחיה בנו או יתעשר וכיוצא. מ"מ אם אולי לא תצא מחשבתו זאת לפעל ולא ישיג מבוקשו. לא בעבור זה ימנע מלהתמיד לעשותה. כי המעלה נשרשה בלבו. משא"כ באומות עכו"ם. שבהבטל תכליתם ומאווי חפצם. ימנעו מעשותה עוד. וזה הוא כי כארץ תוציא צמחה. כי הן אמת הזורע בארץ ודאי תקותו כפי חפצו הוא שתצמיח פירותיה שעור רב כפי מאוייו

האמנם לא יחוייב שתמיד תוציא ממש כמות הפירות המשוער ממנו. כי יש ויש כמה מיני סבות גורמות להתמעט או להחסר הפרי והצמיחה מקור וחום יובש או לחות וכיוצא. וכעין זה היא ענין הצדקה. כי בערך שהארץ תוציא צמחה וזרועיה שאינם תמיד על מצב אחד וכפי רצון הזורע. אלא לפעמים תעשה פרי הרבה ופעמים תמעיט. וגם לפעמים אינם מוציאה ולא כלום. ע"ד שאמרו ספק קוצר ספק אינו קוצר. כן ג"כ הצדקה אשר זורע האיש הישראלי כדי ללקוט בפרי חיים או עושר ודומיהם. יצמיח ה' צדקה זו שתעשה הפרי המבוקש. על האופן אשר ירצה לעומק חכמתו ית' ולא יהרהר חלילה אם לא יצא מכונה לפעל אלא מ"מ תהלה ושבח אליו ית'. וזה הפך ונגד כל עכו"ם אשר לא מבני ישראל המה כי אין זה מדרכם שאם לא יקצרו ממש כפי רצונם יהרהרו אחר מה"ד וימנעו מלעשות עוד צדקה. וחסד לאומים חטאת. והמשורר ע"ה אמר אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. ירצה בו לענין המשפט כבר למדנו ז"ל הוו מתונים בדין. שראוי להתעכב להשכיל להטיב היאך יוצא הדין לאור לאמתו ואל ימהר להוציא דבר גזרתו פתע פתאום. ולפיכך אשרי מי שהוא שומר וממתין לעשות המשפט כדי שישפוט מישרים כל שלא יהא בדבר ענוי הדין. אבל לענין הצדקה אין הדבר כן אלא עושה צדקה בכל עת שתזדמן לעשותם תמיד יעשה אותם בלי שום עכוב או המתנה לעת זולת עת ולא ישתנו אליו העתים לתת בעת הצלחה ולקמוץ ידו בעת הנזק וההפסד. אלא כל העתים שוים אצלו בלי שום הפסק. ואולם לא תמצא מדה זו בשלמות אלא לאשר הוא לו בקנין עצמי. כי אז תשוב אליו טבע חזק לא תסור ממנו לשום סבה

והוא הנרצה במאמרנו כי ראוי לדעת הכונה בדמיונות אלו. ומה לי שתהיה הצדקה כשריון או כבגד דהיינו הך. ואומר בכוונתם ז"ל כי כבר למדנו הרמב"ם ז"ל במשנת והכל. לפי רוב המעשה. שהמעלות יגיעו בהכפל הענינים הטובים פעמים רבות ועם זה יגיעהו קנין חזק. לא במעשה פועל אחד מפעולות הטובות. כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. וכן בפודה אין שכר מי שפדה אסיר א' במאה דינרין שהוא די