בינה לעיתים חלק ב שפה

מן הדרך אשר צויתים וגו'. אמר הבט וראה כי כבר נשחת העם הזה מכל היקר והכבוד אשר השיגו. כי על שמירת התורה ומצותיה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים. שפרקו עול הצווי. שהוא עיקר יסוד התורה. ועל מציאותו יתב' עשו להם עגל מסכה וקבלו אלהותו עליהם שעשו לו עבודות אלהות בהשתחויה וזביחה. ועל השגחתו אשר היתה עמהם להצילם מכל צרה. יחסו אותה אל העגל ובו תלו תשועת נפשם. כי אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. והיה מהשתדלות הרועה הנאמן להשיב חמתו יתב' ע"י תפלתו עד שנחם על הרעה. אך למען חקות בלבם של ישראל ביתד תקועה. אמונת השרשים האלה לבל ישובו לכסלה. רצה יעשו פועל רושם עצום ונורא מאד בו יוחקקו באופן נפלא וזכרם לא יסוף מלבם והוא מעשה המשכן. אשר מלבד מה שבא בו מהרמזים העמוקים בכל חלקי מקומותיו ראינו נצטוו בו בשלשה כלים רצופים עיקריים. והם ארון שלחן ומנורה. והוראתם מבוארת ומכוונת אל כל זה. כי הארון בו נחקק עיקר התורה בהיות בתוכו שני הלוחות. והשלחן בו נרמזה ההשגחה האלהית התמידית בהיות עליו לחם פנים לפניו תמיד. שהיה יתב' נותן לחם לכל בשר ומכין מזין ופרנסה לכל גויה וגויה. והמנורה הלא היא הדעת מציאותו יתב' המאיר לארץ ולדרים. ואל מול פני המנורה הטהורה. היא מציאותו המעולה יביטו כל שאר הנרות. הם הנמצאים כלם המשופעים מאורו ונתלים במציאותו. ובהביט אל הכלים האלה והסתכל בעשייתם. יבואו להשתרש ברמזיהם ויתחזקו בעיקרי הדת. א"כ נכון הדבר לומר יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. כי בו נתקנו מעוותי העגל. ואגב ארחייהו הרחבת הנתינה לעבודתו ית'. היא היתה לראש מעלתם. ע"כ אקרא בקול גדול למעלתכם כי עתה בפעם הזאת להלבשת התלמידים יצ"ו. לא יספיק כפעם בפעם כי צרכיהם מרובים ועם שרבו בשנה הזאת ההוצאות בנכסים ויצאו מהם מה שיצאו. מ"מ תקחו כסף משנה בכפלים מהנהוג לנדבה זו. כי באמת הכסף הזה. עם שנראה שאתם תתנו אותו אינו כן אלא אתם לוקחים ומקבלים אותי. ויגרום ג"כ שיושב באמתחותיכם הכסף אשר הוצאתם וחסרתם. ויהיה לכם בתוספת טובה מרובה ובהתעוררות זה אצלנו. גם הוא ית' ילבישנו בגדי הוד בגאולתנו העתידה ומגיד משנה ישלח לנו. ב"ב אכי"ר: דרוש שלישי להלבשה לכם רחמים. ואל עדי יתן לכם רחמים

פרק השותפין. אמר רבא הא מלתא אמר לי עולא משגש ארחתיה דאימיה משמיה דר' אלעזר מ"ד וילבש צדקה כשריון לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול רח"א מהכא וכבג עידים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול

הסבה התכליתית בכל הפעולות. היא הנותנת בכל א' מהנה גדר השלמות והמעלה. או להפך כפי מהות ואיכות התכלית. ועם היות כן בכל הדברים. הנה העיקר אשר יוכרח האדם להתחכם בטוב התכלית. הוא בשמירת המצות האלהיות. כי בלי ספק יתחלף חלוף רב שלמות עשייתן. כפי התחלף כונת התכלית בהן אשר ע"ז חתם קהלת ע"ה את ספרו באמרו. סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ולפי שדבר עד הנה מחקירת החכמות ובעניני הידיעה אמר עתה. סוף דבר אתה דע לך כי הכל נשמע. כל מה שאפשר לצייר מעניני החכמה והמדע. אינו ענין חדש ממש יחדשהו כל אדם מעצמו. אלא כבר נשמע מאז ומקדם. אם במעמד הקדוש שכל מה שעתיד לחדש תלמיד ותיק וכו'. או קודם צאתו לעולם מלמדין אותו התורה כלה. אשר בקרוב לזה מרו החיצונים ענין הרימינישינצ"ה. באופן שמה שישיג מהחכמה. לא יתייחס אל האדם עצמו לדבר מחודש ממנו אלא כעין הזדכרות ממה שכבר שמע. ולכן מה שיאות לך. הוא את האלהים ירא ואת מצותיו שמור. שתעשה עיקר ממעשה המצית. יען זה הענין. כל האדם נכון ומזומן אליו ובידו לעשות מעצמו ואליו יתייחס ולא לזולתו. ואם תקשה והלא גם המעשה הוא בלתי אפשר אם לא ע"י סיוע אלהי בתת לאדם כל המצטרך לעשות המצוה. שאינו יכול לקיים מצות ציצית אם לא נתן לו הבגד. ולא לקבוע מזוזה מבלי בית וכו'. לזה השיב כי עכ"ז לא יתייחס המעשה אלא אל האדם עצמו. והטעם בזה כי לא יבחין הוא יתב' ולא יביא בכור המשפט והדין את המעשה עצמו. כפי הפעולה הגשמית המוחשת אשר בה. אלא העיקר שבו יביא האלהים במשפט את כל המעשה לדין אותו. הוא על כל הנעלם אשר בו. הוא התכלית הנעלם ונסתר מן העין ואינו מורגש או מוחש. הנה על תכלית זה ידין האלהים וישפוט את המעשה אם היה התכלית טוב או רע. כי כפי מה שהוא במחשבתו. יהיה המעשה שלם או חסר. ולא כפי חמר המעשה עצמו. וא"כ הוא מבואר כי תכלית זה שהוא המחשבה הנאותה אינו אנא שהאדם עצמו ולא ה' פעל כל זאת. וכאשר חפשנו בעצם שלימות התכלית מה היא