בינה לעיתים חלק ב שפד

כדי להמציא להם כפרה על עון העגל. יקשה איך ראינו שבא צווי זה בפרשת תרומה. כשהיה משה רבינו ע"ה בהר בזמן שעדיין לא עשו העגל. וראוי לתקן זה בנועם משלם כי לפניו יתברך בהיותו צופה העתידות ומביט עד סוף כל הדורות יודע ורואה מה די ליהוי. כאלו נעשה והיה בפועל ואצלו יתברך היה מעשה העגל ונדבת המשכן מתקנתו נודע הכל בציורו יתעלה באופן מתחלף ממה שהוא מושג אצלנו לקצורנו. שלא תקיף ידיעתנו באמתות הדברים אלא אחר היותם בפועל. ואלו לפניו יתברך הוא כמשל הבחור שהראינוהו כבר נותן בפזור לצדקה ואח"כ נותן על זה הדרך לתטרון. כי ממה שקדם לנו ראותנו היותנו מזומן לתת לצדקה. אין אנו מעמיסין עליו עתה כובד פחיתות ועון אשמה. בהיותו מפזר לתטרון. כי נאמר זה הוא ממדת פזרנותו שהוא רחב לבב ולא מהיותו להוט אחר פחיתות התטרון. אבל אם לא היה מעשה הצדקה קודם. ודאי שבשעת נותנו לתטרון היינו מאשימים אותו בלי שום התנצלות עד אחר כך כשנראה אותו נותן לצדקה. ולפניו יתברך נחשב כך כאלו ישראל כבר נתנו לצדקה ואחר כך לעגל. כי הן אמת הפועל היה שישראל נתנו זהב לעגל תחלה ואחר כך למשכן. אבל הקב"ה המגיד מראשית אחרית אמר מזמן קודם. ולא לישראל אלא אמרו בציורו הקדוש שיבא זהב המשכן וכו' יבא לעתיד זמן שזהב המשכן שיתנו ישראל בהרחבה יכפר על מעשה העגל. ולכן הקדים לצוות על ככה למרע"ה בהיותו בהר. ואח"כ כשיצא הכל לפועל העגל והמשכן. אז אמר הקב"ה לישראל ממש. באלה הכעסתם ובאלה אני מתרצה וכו'. ואולם אחר אשר בא לידינו ענין זה של מעשה המשכן לא בא מידינו לפוטרו בלא כלום. כי לא יספיק לומר דרך כלל ובאופן סתום. המשכן מכפר על העגל. כי צריך לתת התייחסות לדברים ושיהיו מכוונים אלו עם אלו. ואם כן איך תקנו במעשה הממכן את אשר עוותו במעשה העגל. כי אם אין כאן אלא זהב בזהב. לא ישקוט השכל בזה. ונראה לומר על פי יסוד דבריהם זצ"ל במדרש שם פ' נ"א. בהביאם פסוק. ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמרו בשלשה שמות נקרא ההר הזה. הר האלהים. הר חורב. הר סיני. הר האלהים למה ששם הודיע הקב"ה אלהותו. סיני למה ששנא את העליונים ואהב את התחתונים. חורב למה שבו נתנה תורה שנקרא חרב שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ובהתעוררת כונתם ז"ל יראה. כי ידענו מגדולי אחרונינו ז"ל כללו כל עיקרי תורתנו שתתעלה באותם השלשה המפורסמים. שהם מציאותו יתב'. ותורה מן השמים. והשגחת השכר ועונש. ולדעתי זו אחת מכונותיו יתב' במצוה קריאת שמע פעמים באהבה בכל יום תמיד. והזהרנו כל כך לכוין בפסוק ראשון לכל הפחות שאומר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. יען הוא באמת הוראה קבלת עול מלכות שמים שלימה בכל שלשת היסודות האלה. כי באמרו שמע ישראל זרז על ההשמעות והטיית האזן לדברי התורה לקבל עלינו לשמור לעשות ככל הכתוב בה. וזהו עיקר תורה מן השמים. ובאמרו ה' אלהינו מורה על ההשגחה הפרטית כי השם המרומם המהוה כל ההויות וכל העולם כלו שלו הוא. הנה הוא אלוה שלנו בפרטות משגיח עלינו ביחוד מבין שאר האומות. מלבד שבב' שמות הללו רמז על שתי המדות רחמים ודין. שהם הם חלקי השכר ועונש ונתבארה בם פנת ההשגחה ובאמרו ה' אחד הזהיר בבאור על הכרת מציאותו ית' לסבה ראשונה באחדות גמורה. ולסבת קוצר השגתנו. אמרם לנו מלמטה למעלה. כי נשיגם מן המאוחר אל הקודם שמתוך התורה אנו למדים ההשגחה וממנה באנו להשיג מציאותו. אמנם קדמונינו ז"ל רצו שתהיה החתימה מעין הפתיחה. ושגם בסוף הקריאה נקיים הענין הזה באותן הג' מלות האחרונות שכופל ש"ץ ה' אלהיכם אמת. אלא שעכשיו יהיו כסדרן. אחרי שכבר הושרשנו בהם מתחלה כי מלת ה' באה על מציאותו יתב'. ומלת אלהיכם באה על ההשגחה על הדרך האמור. ומלת אמת היא על התורה התמימה שהיא עצם האמת וכל זולתה שקר וכזב

והיסודות האלה שלשתם פרסמם הוא יתברך לישראל במעמד הקדוש כאשר הוא מבואר אין צורך להאריך בזה. ומפני שבאה הודעת זה על ההר הקדוש ההוא. לפיכך רצתה חכמתו שיקרא בג' שמות. יורה כל אחד על א' מאלו הפנות. כי הר האלהים יפרסם מציאותו יתב'. והוא אמרם ששם הודיע הקב"ה אלהותו והר סיני הורה על ההשגחה הפרטית שהוא ההנהגה המיוחדת אליו יתברך זולת ההנהגה הכוללת ע"י המערכות השמימיות שהיא כפי הטבע. וזה הוא ששנא את העליונים ואהב את התחתונים. אשר הורה בזה פרטית השגחתו בכאן על ידו ית' ממש ושנא את העליונים מלמסור הכל בידם הטבעיית. והר חורב רומז לתורה מן השמים שנקראת, חרב וכו'. וע"י הפנות היקרות האלה זכו ישראל ללבוש מלכות. הוא העדי אשר נתכבדו בו מהר חורב. אמנם הצליח מעשה שטן בעון העגל. כי בעבורו נאמר ויתנצלו את עדים מהר חורב שאבדו העדי היה לאשר העמיקו סרה בהשחתת ג' העיקרי' האלו. כאשר ראינו נתרעם עליהם הוא יתב' עם מרע"ה באמרו. לך רד כי שחת עמך סרו מהר