בינה לעיתים חלק ב שפג

מדבר נקל. ואדרבה יש להפלא הפלא ופלא מההפך. שאם יש קובץ על יד שאוסף הממון ומשתמר על ידו שאינו מתמעט. זה ודאי ירבה. הוא עושה דבר רב וגדול כחו שלא כפי המרוץ הטבעי. ויתייחס לו אבירות גדול עצום ורב. וא"כ פשיטא שלא על יקר עצמותו נקראו בשם דמים. אמנם לדעתי הונח לו שם זה. להורות על ההפך ולהודיע עניניו ואיך ישתמש האדם ממנו כי הנה מצאנו ראינו ג' מיני חלאים מתרבים לאדם מצד הדם

הראשון מחמת כמותו. בהיותו מלא ממנו ברבוי יגרום לו חלי מחמת תגבורת הדם. כאשר יקרה בזמן האביב אשר תרופתו היא ההקזה. להקל ממנו כובד ורבוי הדם

השני מחמת איכותו. אם נתעפש לאיזו סבה שאין לו האיכות העצמי אשר לדם גם זה רפואתו להקיזו ולהסיר ממנה הדם המעופש

השלישי כאשר נראה יציאת הדם מנחירים ברבוי עצום כ"כ עד שמתעלף מבלי יוכלו להעמידו בשום מין תרופה. גם בזה מצאו הרופאים תועלת מפורסם להקיז מורידי הזרוע. כי בזה הדם היוצא חוצה. יכניסהו מן העגולה אל המרכז. באופן שכל חלאי הדם יתרפאו ע"י הוצאת הדם. וכנגד כל זה יקרו לאדם חלאים עצמיים בנפש הטהורה מחמת הממון. אשר רפואתה היא הוצאת הממון לשמו יתב' אם מחמת הרבוי והכמות שהיא מזיק גדול אל השלימות האנושי. וכבר באו מופתים נאמנים ע"ז בתורתנו הקדושה והתמימה בכמה מקומות כמאמר הכתוב

ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך וכו'. ויש לדייק בשנוי הלשון. ועוד כיון שלבסוף יאמר וכל אשר לך ירבה. שכולל את הכלל למה פרט בראשונה בקר וצאן וכסף וזהב. אבל יאמר עם מה שאמרו ז"ל בענין הצלחת איוב בהשותפין שכל הנוטל פרוטה מאיוב היה מתברך. כן אמר כאן תהיה כל כך מוצלח. כי לא בלבד יתרבה הכסף והזהב לך. שיכנס לך ממנו הרבה מאד אלא אפי' כל מה שהוא שלך שנקרא שמך עליו ירבה אף אם יכנס ביד אחרים. שכל הנוטל פרוטה משלך יתב' כעין ההוא דאיוב. אבל יש לחוש שתסתכן בזה פן ירום לבבך ושכחת וגו' מסבת רבוי ההצלחה. ובלי ספק ינצל מסכנה זו אם ירוץ אל ההקזה לעשות צדקה מממונו כי בזה יורה היותו מכיר שאין העושר והנכסים שלו אלא הוא פקיד עליהם לחלקם כפי רצונו ית' אל העניים הקרובים אליו. ובלי ספק בהיות לו הבחנה זו ימלט נפשו מלחטא בהם. ואם מצד האיכות בהיות הממון קנוי לאדם באורחת עקלקלות עושה עושר ולא במשפט הוא ממש עפוש גמור. שיכלה כליון חרוץ ויקוים בו בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל ותקנתו היא ההקזה להוציא הממון המעוות ממנו שהיא ההשבה המעולה לאשר עשקו ממנו ולוותר משלו במצות הצדקה. כי כאשר יראה בעין שכלו היותו מחויב לתת משלו לאחרים וכ"ש שלא יוכל לקחת לעצמו משל זולתו. ואל זה רמז הנביא יחזקאל ע"ה באמרו

בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה. את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה. אמר כמתמיה היתכן יהיה במציאות מי שיש אתו ממון מעופש שעשאו בנשך ותרבית. ועכ"ז יחיה הא ודאי לא אפשר כי לא יחיה. כי מאחר שעשה את כל התועבות האלה בהכרח צריך שמות יומת כל עוד שדמיו בו יהיה. כשעדיין הדמים המעופשים האלו הם בו ולא נתרוקן מהם כי עכ"פ אם ירצה שלא למות. צריך בהכרח שלא יהיו עוד בו. שיוציאה ממנו דבעמוד והחזר קאי. שהיא ההקזה האמתית. ואם מחמת יציאת הדם ונטילתו. כגון מנחירי האף וכיוצא בזה אם רואה אדם שממונו מתפזר ויוצא ממנו בכמה מיני אופנים שונים. אם מן החוץ כעין הטלות המסים והארנוניות. ואם מצד עצמו שהוא ותרן ומפזר ביותר. גם זה יתוקן בשישתדל לעשות לו יציאה ממקום אחר מכוונת לשמו ית'. והיא תעכב היציאה המקולקלת. ויש לנו עד מוכיח ע"ז. אשר רוב חכמי ישראל ראשונים ואחרונים ע"ה הסכימו היות מעשה המשכן מסודר ממנו ית' לתקן המעוות אשר נעשה במעשה העגל כי לכן נקראה תרומת מחצית השקל בשם כסף הכפורים לפי שבא לכפר על מעשה העגל. הלא נראה מה שאחז"ל בשמות רבה שלהי פ' נ"א ודי זהב משל לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובים צדקה. ואמרו לו תן והיה נותן. עד שאמרו לו דייך. הלך מעט וראה אותם גובים לתטרון א"ל תן והיה נותן עד שא"ל דייך. כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שא"ל די. ונדבו זהב למשכן עד שאמרו להם די שנא' והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותם והותר אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם לפני באלה אלהיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם הוי אלה פקודי. וההרגש מבואר כי כיון שבנמשל הניח שקדם תחלה הזהב לעגל ואח"כ נדבת זהב המשכן לכפר על זהב העגל א"כ למה במשל הקדימה נתינת הצדקה שהיא לרמוז על נדבת המשכן. ואחר כך שנתן לתטרון שהוא מעשה העגל. והיל"ל להפך. ואגב ארחין נדייק אמרם אמר הקב"ה יבא זהב משכן וכו'. יאמרו בסתם אמר הקב"ה זהב המשכן יכפר על זהב העגל וכו'. ומלת יבא הוא ללא צורך. ועוד למה מעיקרא אמר הקב"ה יבא וכו'. ולא אמר לישראל ואח"כ אמר הקב"ה לישראל. אמנם שיראה כי לאשר היא אצלם הנחה מאומתת בלי שום ספק שהיה מחסד ה' יתב' לצוות על מעשה המשכן