בינה לעיתים חלק ב שפב

היה מלך ישראל. כי ברום ממשלתו ממנו לא יכחד כל דבר. ועתה המציא רבי אבהו ע"ה כי לאשר יחשבו האנשים הנבלים ונבזים. שבהחסר ממונם במיני הוצאות והטלות יתרות לא יוכלו להוציא כל כך בנתינת הצדקה כי יבואו להצטרך הבריות ויחסר לחמם. כי בעיניהם ובחושם יראו שכל מה שמוציאים מכיסם הם נעדרים ממנו. לכן אין לדבר לאלו מצד החוש והנסיון לומר להם שעם היותם רואים חסרון והוצאה ממונם יחליפו כח ויתעצמו בנתינת הצדקה כי יאמרו הלא אנו רואים בזה נכסינו פוחתים והולכים. אבל שיבאו ע"ז מצד ההשגה השכלית בטוב העיון ומקבלת האמת ממי שאמר אותו. לדעת עד היכן מגיע הכח של הצדקה. ירצה עד איזה גדר וגבול יהיה החיוב של הצדקה. ועד כמה כחה לחייב האדם להחזיק בה ולא ירפה ממנה על הדרך שאמרו עד היכן כבוד אב ואם וכו'. וזה הוא שאלו לשלמה ע"ה החכם שבחכמים מצד עצמו. ובבחינת היותו בן דוד ע"ה.. שמצד קבלתו ממנו. יורה הדרך הטובה והישרה בזה. והשיב צאו וראו וכו'. ירצה כפי דבריכם נראה שהחוש והנסיון יכזיב לזה. ואין לבא אל אמתתו אלא מצד השכל והקבלה. דעו כי זה טעות בידכם. ואדרבא צאו וראו מה פי' דוד אבא וכו' תצאו מזה ותראו ראיה חושיית ונסיונית היות אמת יציב ונכון מה שפי' דוד אבא והוא פזר נתן לאביונים וגו' לא אמר פזר ונתן בוי"ו העטף שאז היה מדבר הכל בענין הנתינה אל האביונים בכפל הלשונות. אבל אמר נתן בלא וי"ו שמדבר בשני ענינים נפרדים. והכונה אע"פ שהוא פזר ממונו והוציא את שלו מתחת ידו מ"מ לא מנע עצמו מלתת לאביונים ולעשות. אל תחשוב כי איש כזה מסבת נתינת הצדקה ממה שהוא צריך לו. יבא לידי התמוטטות וירידה עד שיצטרך לבריות חלילה. כי אדרבא צדקתו עומדת לעד. הוא יתמיד לנצח לעשות ולתת צדקה לאחרים וקרנו תרום בכבוד מבלי שיתבייש לשאול על הפתחים. וזה באמת הורהו הנסיון כאשר אמר הוא עצמו ע"ה. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. כל היום חונן ומלוה וגו'. כאלו יאמר. מעולם לא ראיתי שיהיה הצדיק נעזב ושזרעו יבקש לחם. שיקרה לו זה מפני שקידתו והתמדתו במצות הצדקה וגמילות חסד שכל היום חונן ומלוה וגו' כי חלילה להאמין שהצדקה תגרום עניות ולפי' שראיה זו של פזר יש בה מהחולשה כי פזר מורה מה שהוא עצמו פזר כאלו הוא מדעתו ורצונו. ואין כאן הוכחה שיצא ממנו שלא כרצונו מה שהוא צריך לו ושעם כל זה יעשה צדקה. כי כבר אפשר יפזר הרבה ועוד ישאר לו ממון רב לאביונים. ע"כ אמר כי יש עוד ראיה נכונה מזה מאמרו. הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. שאם כונת הכתוב הוא למי שנתן לחמו לדל. לא היל"ל נתן בחיר"ק הנו"ן. אלא נתן בקמ"ץ מהקל. שאז היה מובן שהוא נתן הלחם מדעתו אבל אמרו נתן בחיר"ק נרא' שהכונה באופן אחר. והוא שאותו אשר לחמו הלחם שלו שהוא צריך אליו. נתן לאחרים ע"י זולתו על כרחו שלא בטובתו. כי מקרי הזמן החסירוהו ממנו ועם כל זה מימיו הם נאמנים שהוא כנוי ורמז אל הצדקה ועשות חסד להחיות רוח שפלים ולב נדכאים כעין המים אשר הם חיים לעולם. איש כזה ודאי מרומים ישכון וגו'. באופן שעיקר המצוה המעולה הזו הוא שאפי' בזמן אשר יחסר לחמו וממונו מתפזר לא ימנע מלעשותה ואולי לזה נתכוון דהע"ה באמרו ואני בעניי הכינותי לבית אלהי וגו'. והוא מבואר ומובן לפי דברינו. וא"כ הבנת פסוק גומל נפשו איש חסד וגו'. היא ממש להיפך. כי הן אמת נאמר חייך קודמין וכו'. אבל כבר נתבאר בפ' הרבית דהיינו ממש בענין התלוי בחיים שיש שם סכנת מות. כההיא דשנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותים שניהם מתים ואם שותה א' מהם מגיע לישוב. שאף בזה היה דורש בן פטירא. מוטב שישתו שניהם וימותו וכו', אך ר"ע ע"ה למד. חייך קודמין לחיי חברך וכו'. כי בכיוצא בזה. ודאי חסה התורה לחיי האדם. שלא ימית ממש את עצמו כדי להחיות זולתו. אבל מה שאינו תלוי בחיים. אלא להיות המזונות בפחות ויתר יותר מרווחים או מצומצמים. אין שום ספק בזה לא יקפוץ ידו בעבור שנתרבו הוצאותיו. כי אדרבא בזה יוסיף אומץ ויוכפל שכרו ויש לנו להתבונן כי לא על חנם הלך המשל המורגל בפי ההמון גם אצל החכמים לקרוא הממון והמעות בשם דמים. כאמרם כמה פעמים חייב אדם ליתן את הדמים. הדמים מודיעים וכיוצא באלו יש הדמות והתייחסות עצמיי ביניהם ולא יאמן כי לאשר יחשבו הפתאים את הממון לעיקר חיותם. יקראוהו בשם דם. כאלו הם חייהם כי הדם הוא הנפש. ימשכו החכמים הקדושים ג"כ אחריהם בקריאת השם חלילה לייחס להם כונה זו, כי כבר הראנו כמה יאות לתמימי הדעת לההבילו ולבלתי החשיבו למאומה והחכם ע"ה אמר

הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה. להורות ולהודיע כמה וכמה הוא חלוש וגרוע הממון שאין לו ממשות של כלום. אמר שההון מטבעו ומענינו הוא שמהבל ומסבה קלה יגרע יתמעט ויאבד. כי לא יצטרכו סבות חזקות להאבידו. יען מרוב חלשותו ופחיתותו. לאיזה סבה קטנה או קלה הבלתי נחשבת לכלום כאלו היא הבל. ילך לטמיון ויתבטל במעוטו. באופן שכשנראה עשיר שירד מנכסיו ואבד ממונו אין לנו לתמוה היאך נתמעט ולהרהר אחר מדותיו. כי ממדתו וטבעו להתמעט