בינה לעיתים חלק ב שפ

אנשי האדמה באדמה. כביכול כאלו יהיה כאחד האדם. וזה כי לכאורה לכ"ע לא היה כאן חוב לשלם מאומה לעושה צדקה ונותן לעני מעותיו. כי הנה הוא כאלו מלוה כביכול אליו יתברך בפרוע מה שהוא מרצונו הפשוט ומרוב חסדו אמר לתת לעני. והוי כפורע מלותו. ולא כמלות חוב בעלמא. אלא כמלות חוב של מזונות שהרי כתיב נותן לחם לכל בשר. שהוא יתברך הטיל על עצמו נתינת מזונות לכל בשר והדל הזה בכללם. ובא זה וחטף לו את המצות שנתן המעות לעני להתפרנס שהוא כב"י מלוה לו יתברך מה שיש לו לתת בשביל מזונות. וזה אפי' לפי גמרא דילן לשיטת רבינו תם ז"ל הניח מעותיו על קרן הצבי ואבד הכל. עכ"ז אמר יתברך עלי לשלם לו גמולו. כי לא דרכי דרכיכם. ומהפסוק אשר פתחנו בו כופר נפש איש עשרו ורע לא שמע גערה. למדנו תנאי עצמו צריך שימצא בנתינת הצדקה. מצורף עם הזריזות מהשני פנים שאמרנו. והוא כי כבר אפשר יעשה הצדקה מהכרח חיוב המצות. אבל מ"מ לאשר ירגיש מאד צער חסרון ממונו. יתנהו לעני בדברי קנטורין מרים כלענה. באמור לו למה אתה מטיל עצמך על הבריות הלא טוב לך לטרוח ולהתעסק באיזה מלאכה להתפרנס כי בריא אולם אתה וחזק האברים ואין זה לך אלא התרשלות ורפיון לאכול ולשתות משל אחרים בלי שום עמל ויגיעה. וכיוצא בדברים קשים כאלה. אשר עם היותו נותן לו הצדקה מכאיבהו וידאיבהו בדברים אלה. עד שהמסכן במר נפשו אומר בלבו מי יורידני ארץ עיפתה כמו אופל והלואי ולא היה נותן לי מאומה. ואדרבא יכני הכה ופצוע. ואזני לא תשמענה מה ששמעתי. ולפי זה אפרש בכונה אחרת פסוק טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. שהטוביות ועיקר השלמות בגמילות החסד הוא יהיה בחנינה דרך חן ונעימות לא בזעם ועברה ופנים זועפות. ועל כן יכלכל דבריו במשפט. הדברים אשר ידבר עם האיש אשר הוא מטיב עמו. יכלכלם ויסדר אותם במשפט ובטובת ההשכלה שיהיו באופן יהיו ערבים ונוחים ויכנסו בלב האיש ההוא. ולא שיצטער בם. והוא מאמר בנו ע"ה כאן אמת הוא אין בו שום ספק שכופר נפש איש למלט נפשו מני שחת הוא עשרו וממונו אשר בו יחונן דלים. וצדקה תצילנו ממות ואימתי יהיה כן כשהרש המקבל ממנו הצדקה לא שמע מפיו גערה שדבר אתו קשות אלא כלכל דבריו בשובה ונחת עד שהשיב את נפשו גם הוא את נפשו יחיה: דרוש שני לצדקה לנדבת הלבשת התלמידים משנה קחו בידכם. וכסף משנה קחו בידכם ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם

פרק השותפין. א"ר אבהו שאלו לשלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה פירש אבא. פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. רבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. מה טעם הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו משום דלחמו נתן מימיו נאמנים

מהטעיות הגדולות אשר יפלו בהם חסרי הדעת. הוא היותם לוקחים כל הגזרות והלמודים בדרך כולל בכל הענינים. מבלי הבחנת הפרטים אשר בהם יתחלפו. להבדיל בין דבר לדבר. ובכיוצא בזה נלכדו ונכשלו הרבה מהקמצנים וצרי העין לכסות פחיתות מדתם אשר לפי האמת מעולם ומשנים קדמוניות פשתה צרעת חמדת הממונות לכל באי עולם אשר כמעט אין נקי ממנה בין רב למעט כדבריהם ז"ל. איו אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו וכו'. ולדעתי אף על זה נתכוון המשורר ע"ה באמרו

גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון. השמיע לכל העמים ולכל יושבי חלד. כי זו רעה חולה על כל פרט מאישי המין האנושי ואפילו לשלמים שבהם שגם בני אדם הכוללים וגם בני איש המיוחדים באישיות שהוא רומז אל השלמות הנה יש מדה אחת לכולם והוא היותם יחד עשיר ואביון שיצדקו לכל אחד שני שמות אלו יחד מצומדים בזמן אחד כי אפי' בהיותו עשיר ומוצלח מרוב כל טוב. עכ"ז הוא אביון תאב ומתאוה ליותר כאלו הוא עני מדולדל. ולא יסתפק בחלק אשר לו. והוא ממש המאמר שאמרנו הובא במדרש קהלת על פסוק

ונתתי את לבי לדרוש א"ר יודן בשם ר' איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו אלא אין אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאה ואין אית ליה תרתין מאווין בעי למעבד להון ארבעה מאה. וההרגש מבואר כפי משלו. היאך אמר שאינו יוצא מהעולם וחצי תאותו בידו. שהרי כשהוא רוצה תמיד שיהיה לו הכפל ממה שיש לו בהכרח כבר יש לו החצי ממה שהוא מתאוה. כי בהיות לו מאה מתאוה שיהיו לו מאתים. והמאה שבידו הם חצי המאתים שהם תאותו. ולא נוכל לפרש שמתאוה מאתים זולת המאה אשר לו. שהרי אמר בעי למעבד יתהון תרתין מאה. הן אמת כי על פסוק ראיתי את הענין וגו'. באה הגירסא בזה הלשון. אי אית ליה מאה בעי דיעבדון תרתי מאה ומן דאית ליה תרתי מאה בעי דיעבדון ד'. ולפי