בינה לעיתים חלק ב שעט

אותו מעולם ולא לקח ממנו מאומה. וזה ודאי עון גמור כי למה יפסיד ממונו ויחסרהו על לא חמס בכפיו. ועתה הזהיר עוד כי ל"מ אין לו להונות למי שהוא אחיו נקי כפים ובר לבב עמו שלא באה לו ממנו שום אונאה מעולם. אלא אפי' למי שהוא שותפו ועמיתו דומה לו באונאה שהונהו פעם אחד וזה סבל. לא יאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו ויורה היתר לעצמו. שיוכל הוא גם כן להונותו ותצא אונאה באונאה כעין מלוה ישנה יש לו עליו וכו' לכן אמר אל תונו אפילו איש את עמיתו מאנה כמותך אל תונהו. כי עם היות אין זה כאותו של מעלה. כי שם כשהונית את אחיך הנקי. לעולם אתה מתיירא גם ממנו. כי יכיר באונאתך. וכי יאמר לך איזה דבר לא תוכל להשיב לו מאומה. כי אתה לבדך אשמת ולו אין עון אשר חטא. וכאן לא תתיירא מעמיתך המאנה אותך כמוך. כ"א יאמר לך טול קיסם וכו'. תשיבהו דבר גם אתה חולת כמוני ואין חטפי ודידי חטפי כי יש בידך כנגדה אונאה אחרת. ע"ד מליצת הראשונים על כספך היה לסיגים וכו'. מ"מ עיקר היראה צריך שתהיה בך. והיא שתירא מאלהיך. ולכן מפני יראה זו שלי. לא תעשה מה שהוא עול וחמס וחוץ מהיושר. ואם הוא הונה לך ולקח משלך. הלא אני ה' אלהיכם. אלוה של שניכם נאמן ליפרע ממנו כשם שאפרע ממך. ועלי דידי הדר כי לא אצדיק רשע

הב' הוא כי מלבד שיזהר מלהחסיר ממון חברו צריך ג"כ שישתדל להועילו ולהטיבו בכל מה שבא מידו אם ע"י הלואה או בכיוצא באופן שיוכל להתעסק ולהרויח. אשר ע"ז נאמר וחי אחיך עמך החייהו עמך. וכן אם כסף תלוה את עמי וגו' שהוא מג' אם שהם מצוה. וכן מה שדרשו ז"ל וכי תמכרו ממכר יהיה לעמיתך ולא לאחר. כדי שישתכר בו. וכל זה הוא דבר שזה נהנה וזה אינו חסר. שמטיב עם חברו אבל אינו חסר מממונו כלום וזה הוא וחי אחיך עמך. כלומר שיחיה הוא יחד עמך. שגם אתה תחיה כמוהו ולא שיחסר ממונך ותפחות מחייתך בעבורו. ובענין ההלואה אמר המשורר ע"ה

טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. כי לעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק. ואחשוב בפירושו. כי אז"ל בפ' איזהו נשך שכל המלוה ממונו שלא בעדים הוא א' מג' שצועקים ואינן נענים. ואמרו רז"ל שהוא גורם קללה לעצמו שנא' תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. ופירש"י ז"ל כשתבעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק. נמצא שבעשותו מצות ההלואה בלי דעת והשכל שלא נזהר להזמין עדים שלא יוכל הלה לכפור. הוא גורם לעצמו ב' רעות. הא' בממונו מתמוטט ומפסיד אותו ומחסרו. שהלה יכפור והוא יצעק ולא יענה. והב' בכבודו שיחזיקהו לרשע תובע מה שאינו שלו ויצדיקו את הרשע הכופר. ע"כ התחכם דוד ע"ה ודקדק בלשונו שתחלה אמר טוב איש חונן ומלוה בלשון הווה ואח"כ יכלכל דבריו לשון עתיד. משום דעצה טובה קמ"ל לומר אין ספק כי טוב הוא מאד האיש המעולה אשר מטבעו הטוב הוא מורגל להיות חונן ומלוה להועיל את חברו בהלואת חן וחסד. אך יזהר וישמור שיכלכל וינהיג דבריו במשפט. יעשה הדברים ע"י שפיטה שכלית. באופן שתהיה ההלואה מאומתת שרירא וקיימת ע"י שטר או עדים וכיוצא באופן שלא יהיה מקום לאחר לכפור כי בזה ינצל משתי הרעות האמורות. הא' כי לעולם לא ימוט. לא יהיה מט לעולם מנכסיו כי לא יוכל לאבדם ע"י כפירה כי יוציאם מיד הלוה בדינא ודיינא. והב' שלזכר עולם יהיה צדיק. לא יוזכר אצל העולם בחזקת רשע תובע תביעת שקר. אלא יהיה זכרונו לברכה ולטובה לצדיק גמור. תובע את שלו בחסד ובמשפט

הג' זולת כל זה אם יביא הצורך לשיתן גם ממונו ממש ויתנהו לעני להחיות את נפשו חייב להוציאו וליתן לו בלב שלם ונפש חפצה. והיא מצות הצדקה המהוללה אשר לא תשבע התורה הקדושה לצוות עליה ביותר מפני שיש בה חסרון כיס. ועל תכלית גדר מעלתה בהיות בה האדם דומה לבוראו ית' כאשר הקדמנו למעלה בא מאמרנו. ויש לדייק שמביא פסוק מלוה ה' חונן דל. ואינו דורש בו מאומה. כי מה שאמר ר"א בא זה וחטף את המצות אמר הקב"ה עלי לשלם שכרו. הוא ממש פשטיה דקרא ומה מוסיף עליו. וכן פסוק נותן לחם לכל בשר דמייתי ר' אלעזר למאי הילכתא. כי כבר היה יכול לעשות דרשתו בפסוק מלוה ה' לבדו

ונראה לי שיפורש המאמר בזה שנחלקו הפוסקים ז"ל על סוגיית הגמרא שבפרק שני דייני גזירות אמתני' דמי שהלך למ"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו. חנן אמר אבד מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים וכו'. ושקלינן וטרינן אהא דתנן המודר הנאה מחברו פורע את חובו וכו'.. אי אתיא כחנן או אפי' כרבנן ונמשך בזה מחלוקת בין האחרונים ז"ל. דלרש"י והרמב"ם וראבי"ה וסיעתם ז"ל כל הפורע מלות חברו אבד מעותיו שהסומכים על סוגית הירוש' ור"ת והרא"ש ז"ל כפי דברי הטור וסיעתם ז"ל סברי דלא אבד מעותיו אלא כשפרע חוב מזונות דלא אתברר חובו. דשמא היתה מצמצמת וכו'. ועתה אמר ר"א כי בזה יובן פ' מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו מאי האי דקאמר וגמולו ישלם לו. מהיכא תיסק אדעתין שיקפח לו שכרו. וכי גרעה מצות הצדקה גדולת הערך כל כך מכל יתר מצות התורה. לפיכך אמר ע"ד ההפלגה שהוא ית' ממדת טובו הגדול נותן לנו רשות שנדבר עליו כאשר נדבר על