בינה לעיתים חלק ב שעח

בין לאחרים. וזכה בעבור זה שיגלה הקב"ה על אברהם בחלקו. ועם כל זה לאשר יש בזה חשש גרעון וחסרון בעצם שלמות המצוה שלא תשאר גמורה כתקנה. רצה לידע הדבר בפירוש מפיו ית' ואמר בשעת מעשה ומי ימול אותי וכו'. ואז נטל הסכין לעשות המצוה הוא בעצמו. כי זה מעיקרי הזריזות בה. ומכל זה נלמוד במצוה המעולה של הצדקה ואהבת חסד. כמה יחוייב האדם להזדרז ולעשותה הוא בעצמו. כי על זה רמזה התורה במה שדקדקה לומר פתוח תפתח את ידך וגו'. ומגדולי השלמיות אשר נמצאו בתורתנו שתתעלה הוא מה שמקפידה כל כך באזהרת אהבת הרעים בגופם ובממונם. כי זה ממה שיורה טוב הנהגתם. כי הוא יתב' לא לכבוד עצמו הוא דורש אלא לתועלת הכללי. ולכן ראינו כי בזה תלויה כמעט שמירת כל מצותיה. כדברי הלל ע"ה לאותו הגר והובא פרק במה מדליקין

מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כלה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גיירו א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כלה. ואידך פירושא הוא זיל גמור. ויש לדייק מה הכוונה בדחפו באמת הבנין ולמה לא גער בו והוציאו בנזיפה כמו שעשה לקודם שהוזכר שם בברייתא. ונראה כי לפי שהנכרי הזה היה רוצה ללמוד במהירות ונחיצה רבה מבלי שום מתון וללכת בהדרגה מעט מעט. לכן דחפו וסתר דבריו באמת הבנין שבידו ונעשה כאומר לו כי אפילו בבנין גופני וחמרי אי אפשר לעשותו כלו ברגע אחד. אלא ע"י מדידה. היום אמה אחת ולמחר מדידה אחרת. ותחלה צריך לעשות היסודות. ואח"כ מעט מעט לעשות הבנין עליהם. כ"ש הבנין הגדול והעצום הרוחני בנין תורתנו הקדושה. שנקראו לומדיה בנאים. ודאי אין מקום לעשות זה בבהלה ובמהירות. ובזה דחפו ודחה סברתו. אבל הלל הזקן ע"ה בענותנותו היתרה. א"ל אה"נ שיש כאן דרך קצרה ללמוד כל התורה כלה על רגל אחת. כלה מיוסדת על שרש א'. שירצה לזולתו מה שירצה לעצמו. ובזה נכלל כל מה שהשכל יוכל לצייר בין למה שנוגע בינו ליוצרו יתברך. בין למה שנוגע בינו לחבירו. כי הכל צריך שיעשה כפי חפצם כאשר היה רוצה שיעשו חפצו. וכפי' רש"י ז"ל דעלך סני לחברך לא תעביד. רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה אל תעבור על דבריו. שהרי עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך וגו'. נמצא שדמה והמשיל את ה' יתברך. לרע וחבר אנושי. להורות על חיוב שמירת מצותיו ואצלי כן יפורש הכתוב. לא תקום ולא תטור את בני עמיך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. וכבר ידעת מה שדרשו ז"ל על מלת כמוך. ולדעתי בא הצווי להזהר מלעשות מה שהוא שנאוי לו. בין לרעהו ממש. דהיינו רעך שאמר שלמה ע"ה. ובין אליו ית' שהוא ריע אביך וחברו כי ג' שותפים באדם אביו ואמו והקב"ה וכו'. שהוא דומה לרע שלך. ומרוב מדת טובו. אמר כאן תחלה לא תקום ולא תטור את בני עמיך. הם רעיך ממש. תשמור האהבה עמהם עד שאפי' אם הם יקניטוך. לא תקום מהם ולא תטור איבה. וג"כ תאהב לאותו הריע שאינו ממש ריע. אלא הוא כמוך ודומה לך. שהרשה את הפה להמשילו עליך. ומי הוא זה פירש ואמר אני ה'. אני הוא הריע אשר אמרתי אהיה כמוך. שראוי תאהבני לשמור מצותי. כמו שאתה רוצה ישמרו מצותיך. והקדים הנוגע לאדם אל מה שנוגע אליו ית'. מרוב מדת טובו. כעין יבושת יד ירבעם אשר שלח ידו אל הנביא אע"פ שהיה מזבח לעגלים ובחדש הבדוי מלבו ועומד להקטיר ולא ייסרו בגופו אלא בעבור הנביא ע"ה. ולא נתרפא אלא כשבקש מאיש האלהים

חל נא את פני ה' אלהיך והתפלל בעדי ותשב ידי אלי ויחל איש האלהים את פני ה' ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה. ואמרו ותהי כבראשונה. נראה ללא צורך. כי כיון ששבה אליו ודאי היתה כבראשונה והוא ג"כ לא שאל אלא ותשוב ידי אלי. ואולי ירצה להפליג ברשעת ירבעם שלא עשה בו שום רושם העונש שראה בעצמו להכנע ולהתחרט לבלתי עשות עוד כדבר הרע ההוא. אלא היה כפרעה. אחרי הרוחה הכביד את לבו. כן הוא אחרי ששבה ידו אליו. הנה אז היתה ממש כבראשונה חזר אל הרשעות הקודם מעז פנים וזדון שאלו היה מזדמן לו מאורע כזה. היה עושה כאשר בתחלה מבלי שום לב אל העונש. ויצא מכל זה כמה חש ית' על מה שנוגע בין אדם לחברו שתהיה אהבתו אליו כאהבתו את נפשו. והנה מצאנו דרך כלל הקפיד תורתנו הקדושה בזה בג' ענינים זה למעלה מזה. נתבארו בפרשה א' שלשתן. הא' בהרחקת הנזק בין לגופו בין לממונו. והוא מבואר כי נזק הממון יכלול כל מה שהוא היותו מחסיר ממונו של, חבירו באיזה אופן שיהיה. ומכלל זה אמר

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיך. ומלבד היותו מיותר שכבר אמר למעלה אל תונו איש את אחיו. ראוי לדייק למה שנה מלשון אחיו ללשון עמיתו. ודרשת ז"ל עם שאתך וכו' במקומה תעמוד. ולמה כאן הוסיף ויראת מאלהיך מה שלא אמר למעלה. ורז"ל יישבו כל זה באמרם שזו אונאת דברים ולי אפשר כי תחלה הזהיר על סתם אונאה לקונה או למוכר כשאחד מתנה את האחר אשר הוא לא הונה