בינה לעיתים חלק ב שעז

המעשה הטוב מיד בלי שום אחור ועכוב. אשריך וטוב לך. אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. כי בשביל המעשה שהוא נעשה בכלים הגופנים יהיה לך אושר בעוה"ז. ובעיון ועסק התורה שהוא בשכל ורוחניות. יהיה לך אושר לעוה"ב. ואין לנו צריכים להאריך בהוראת זריזות ומהירות אברהם ע"ה. שעליו נאמר וימהר אברהם וישכם אברהם. וממנו למדו ז"ל זריזים מקדימין למצות והיותו הוא בעצמו מתעסק בפעל המעולה. הלא נראה בענין העקדה שנאמר בו ויחבוש את חמורו וגו' שעשה הפעל ההוא בכבודו ובעצמו. ולא מסרו אל עבדיו אשר להם יאתה. כי עצם חבתו חבת המצות לא ירפהו עד עשות הוא כל הבא מידו לקיימה על ידו ולא על ידי זולתו. ודומה לזה ויקח את עצי העולה וישם על יצחק בנו כדי לחנכו ולהרגילו על זה. והיא מעצמו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וגו'. ובזה יובן אצלי מאמרם ז"ל אשר נדחקו בו הראשונים ז"ל לזרותו. והוא בב"ר פ' מ"ב האומר

בשעה שאמר הקדוש ב"ה לאברהם למול הלך ונמלך בשלשה אוהביו. אמר לו ענר כבר בן מאה שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך. א"ל אשכול מה אתה הולך ומסייף עצמך בין שונאיך. אמר ליה ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו. א"ל הקב"ה אתה נותן לו עצה למול חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטון שלך הדא הוא דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא. והזרות מבואר שיאמר על צדיק יסוד עולם כאברהם ע"ה גדול בכל המאמינים ושומרי מצות ה' שישאל עצה אם יהיה נאמן בבריתו וקיים במאמרו ית' ויקשה ג"כ להאמין שענר ואשכול יסיתוהו בעצתם לבלתי שמור מצות אלהיו. אחרי היותם בעלי ברית אברהם אוהביו ורעיו ואנשי סודו. לא יתכן יתחבר לרשעים כאלה. וע"כ אחר המחילה יראה שאין מקום לתירוץ החזקוני ע"ה שלא עשה אלא לנסותם אם הם יראי ה' וכו'. וגם תירוצי מהרא"ם ז"ל דחוקים לפ"ז. ותירוץ שקבל מהורר"ש יפה ז"ל שנמלך אם ימול בפרהסיא מפני ליצני הדור או מפני שונאיו. יצדק לטענת אשכול מה אתה הולך ומסייף וכו'. אבל לדברי ענר בן מאה שנה וכו' מה ענין זה לשאלת אברהם מהפרסום

ולי בעניותי אפשר יובן זה במה שאמרו בפ' מ"ט. אמר ליה ומי ימול אותי. אמר אתה בעצמך. מיד נטל אברהם סכין והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך והיה מתיירא שהיה זקן מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך שנא' וכרות עמו הברית וגו'. ואין ספק שיראת אברהם ע"ה למול הוא את עצמו. לא היתה מחמת סכנה או צער הכאב. אלא היה חושש שמא מחמת חולשתו ותשות כחו. יקלקל ולא יעשה המצוה כתקנה. וזה היא לדעתי הויכוח שעבר בינו ובין חבריו. כי הוא ע"ה מצד חשקו והתלהבותו באהבת המצות ולעבוד את קונו שצוה על המילה. היה חפץ לעשותה הוא בעצמו להיות הוא המוהל וחותך את בשרו ולא ע"י אחר. כי לא היה בזה חבוב מצוה כ"כ. אבל מצד אחר היה חושש פן מחולשת זקנותו לא יעשה הדבר כהוגן על בריו. ותהיה המצוה מקולקלת ובלתי שלמה על כן בא ליטול עצה מאוהביו הנאמרים על דבר זה. וצודק אמרו בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול וכו'. ולא אמר להמול. כי הוא ית' אמר ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך. כי מילת אתה השנית מיותרת. אבל הכונה שה' יתב' אמר לו אתה את בריתי תשמור שהוא ברית המילה. ופירש לו אתה שתהיה אתה המוהל ולא אחרים ונסתפק אברהם אם מה שאמר לו אתה. היינו שהוא ימול את האחרים. שודאי לאחרים לא יקלקל. אבל הוא את עצמו הוא רחוק שהיה יוכל למול את בשרו בלי שום קלקול. וזה בשעה שאמר לו למול דהיינו שיהיה הוא המוהל. נמלך על ענין זה בג' רעיו וענר אמר לו הטענה הנראית בתחלת הדעת כפי מה שנסתפק אברהם ע"ה עצמו. שכבר הוא בן מאה שנה חלוש הטבע וחסר הכח. ואתה הולך ומצער עצמך. אתה בידך תהא מצער את עצמך ולא על ידי זולתך. ודאי לא תוכל עשוהו מבלי קלקול. ואם כן כשאמר לך אלהים אתה. ודאי לא נתכוון אלא כשתמול האחרים. כי בזה יכול תוכל. אבל המילה שלך לא תהיה על ידי עצמך אלא על ידי אחרים. ואשכול טען לו טענה אחרת מדינית. ואמר שאין ראוי יעשה הוא עצמו הפעל הזה מפני שיש לו שונאים. ויבקשו עילה כל דהוא להתקוטט עמו. כי יאמרו מה שהוא מל את עצמו מגודל לבב היה זה. כי לא החשיב לשום אחר זולתו יהיה כדאי וראוי לשלוח ידו בבשרו או לעשות פעולה כזו. כי כלם טמאים בעיניו ופחותים בערכו. וכדי בזיון וקצף. על כן אינו מהנאות אלא שתעשהו על ידי אחר. ולמען לא תהיה כאן קנאה יש דרכים הרבה להשבית מדנים על ידי גורל או כיוצא. אבל את הולך ומסייף עצמך כאמור את בעצמך ולא אחר. זה לא יתכן. אך ממרא השלם שבכלם אמר לו שכל אלו טענות מזוויפות. ושהכונה האמתית בדבריו ית' הוא שהוא ימול את עצמו. ועליו ישליך יהבו. שהצילו מן הסכנות הראשונות. יהיה בעזרו. ואם כן הדבר הזה שאמר לך למול במלת אתה אין אתה שומע וכו'. ירצה אינך שומע ומבין כונתי האמתית שהיא כוללת בין לעצמך