בינה לעיתים חלק ב שעג

שפלה ממנה. ועכ"ז קיים בעצמו כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא כו'. וזה סבב גדולתו כאשר ספר הכתוב

וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו. ואני משער בכונת זה כי האדם יחוש לבלתי ימסור ממונו ביד זולתו לאחד מג' סבות. אם מפני שלא נתאמץ מנאמנותו ואינו בוטח בו שלא יגזלהו ויחשוד אותו שאפילו ירויח כמה וכמה שמא פעם אחת גם את הכל יקח ואם מפני היות האחר איש נרדם ובלתי זריז או קשה יום ולא יצלח לשום מלאכה והוא קרוב להפסד ורחוק מן השכר. והג' אפילו לא יהיה שום אחד מאלה לא יחפוץ בו מפני שאין רוחו נוחה הימנו כי לא מצא חן בעיניו והוא קץ בו ומאוס עליו אע"פ שלא תהיה שם שום סבה. אמר כי ביוסף ע"ה אדרבא נמצאו ב' סבות הפכיות אשר עוררו את אדוניו להשליטו בכל אשר לו. אם מהנאמנות הלא ראה כי ה' אתו. ראהו תמיד דבק באלהיו ולא סרה מעולם יראת ה' ממנו. ובלי ספק איש אשר מורא שמים עליו יותר ממורא ב"ו הוא נאמן ולא עולתה בו. ואם מההצלחה ראה גם כן והבחין כי כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. באופן שהריוח והשכר הוא בידו נכון ובטוח. וזולת כל אלה מצא יוסף חן בעיניו ע"כ ויפקדהו וגו'

והנה עם כל כשרותו זה של יוסף וצדקתו לפניו ית'. לא עצר כח לפני פתוי יצרו בהסתת אדונתו. ולא היה כמעט יכול להתגבר בנצחון התאוה. לולא מה שנתעצם בתחבולת השבועה האמורה במאמר שאנו בו אשר כללוהו בשלשה שנשבעו ליצרם ובבאורו יש לנו לדייק בלשון זה שבא יצרן לתקפן. שהוא לשון זר וכבד. ואם הוא מעין התוקף בעבדו וכו'. היל"ל לתקוף בהן ולא לתקפן. וכן במה שהאריך לומר כל אחד ואחד בשבועה יקצר ויאמר ונזדרזו בשבועה. ואיך נראה ביוסף שנשבע מאמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. דבשלמא רבי חוניא דורש משנויא דלאלהים. ולשון רבי חוניא מגומגם ובלתי מובן. ובענין דוד מנין שנשבע ליצר או לאבישי. ולא נאמר שהוא מדבר עם עצמו. ובענין בעז א"ר יהודה ורבי חוניא וכו'. כאלו הם חולקים. ומי המונע ששניהם יסכימו לדעה אחת שהרי שניהם אומרים שנשבע. והרי כל אחד ידרוש כחברו. ובכלל ראו לדעת הכונה בג' אלו שהביא. ובספרי נמצא שמנה גם כן עמהם אברהם בהרימותי ידי ואלישע ע"ה באמרו חי ה' אם אביט אליך ואם אראך וראוי שנדע למה לא נמנו במאמרנו. ונאמר בכונתם ז"ל כי בלי ספק השלם אשר ימנע עצמו מלעשות איזה עון. הוא מיראת השי"ת לבלתי מרו דבריו וצוויו. וישמור מלעבור רצונו. שאינו רוצה באותו הפעל הרע. אמנם המסית והמדיח הוא שטן הוא יצר הרע. ממציא לו פתח להעבירו בהראות לו שאין זה נגד רצונו ית' ושגם בוראו יסכים בזה. והנה יבא אליו בהדרגה בא' מג' טענות זו למעלה מזו

תחלה יראה לו שהאסור לא יתפשט בענין ההוא לאיזו טענה מזוייפת. באופן שלא ימנעהו הוא יתברך

הב' כשלא יספיק זה. יוסיף עוד. כי לא בלבד לא תבא ע"ז מניעה ואזהרה ממנו יתברך. אלא אדרבא יזדמן ענין המורה איך הוא ית' ממש פותח פתח לאדם ומרמז לו שיוכל לעשותו בלי שום גמגום וחשש

הג' יעלה עוד למעלה מזה. כי יסיתהו לומר לא מיבעיא שאין כאן עבירה נגד רצון ה' כי אדרבא יש בזה קיום מצוה רבה והוא יתברך חפץ ורוצה בכך. באופן שבמקום היות הצדיק ירא את ה' וחרד מפחד ה' ומהדר גאונו. בעשותו העבירה ההיא. אזיל בתר איפכא שהיצר מחזיקו ומאמצו. ונותן לו אבירות לב לעשותה. באלו הטענות. וזה הוא שאמר ג' הן שבא יצרן לתקפן וכו'. ירצה שהיצה"ר בא לתת להם תקף ואומץ הלב כדי שיעשו העבירה. אמנם הוצרכו כל אחד ואחד להזדרז בשבועה, ר"ל שלהיות שכל אחד מאלו בא לו היצה"ר בטענה א' מהאמורות לא ראי זה כראי זה. לכן כל אחד וא' נזדרז בשבועה. כדי שלא יהיה עוד פתחון פה ליצה"ר לפתותו. כי אחר שנשבע לבלתי עשותו עם שמתחלה היה לו פתח היתר עתה אחר השבועה שעשה אפילו אחר ידעו סבת היתרו. הוא אוסרו באיסר קיים מבלי תשובה. וגם אם תהיה בטענת מצוה. כשנשבע אח"כ חלה השבועה אף על קיום דבר מצוה ע"י כולל כנודע

והנה ליוסף ע"ה בא בענין הראשון מצד האונס. כדבריהם ז"ל שהיתה אשת פוטיפר מגזמת עליו בכמה הגזמות ומזה היה יצרו מפתהו לומר הרי זה מותר לך מפני האונס ורחמנא פטרך. כי בלי ספק אין רצונו למנוע ולאסור אותך מזה. כי אלו היה חפצו שלא תעשה אותו איך נתן כח ויד לאשה הזאת שתגזים עליך ושתאנוס אותך לעשותו. היה לו יתברך לבטל כחה ולסתור ולבטל מאמר פיה. שלא תוכל בשום צד להכריחך על ככה. אלא ודאי נראה שהוא מעלים עין מזה. ומניח אותך שתעשהו לפיכך נזדרז יוסף בשבועה על האופן שפירש רבי חוניא. כי אמר אין הדבר כמו שאתה אומר היותי אנוס. ונמצא לפי דבריך שלא יתייחס פעל זה אל עצמי אלא אל האונס. וכאלו בא מאת ה'. חלילה שהסכים על כך אחר שלא עכב על ידה. כי לא כן הדבר. אלא באמת אני עושה לאלהים אני הוא