בינה לעיתים חלק ב שע

האדם אל לבו לומר למלך מה שעשה. אם לא, היה המעשה בטוב שבפנים שלא יוכל להמצא בו שמץ דופי. ובענין הדבור לשוני עט סופר מהיר מעולם לא אמרתי דבר שאח"כ אצטרך להכחיש את דבורי לאמר לא כן אמרתי מחמת דפיו. אלא הלשון יהיה כעט סופר מהיר. כי כמו שמה שנכתב בעט ברזל ונחתם בספר אין להשיב ולומר לא אמרי כך. בי אין לשנות מהכתיבה. כן לשוני הדבר כל כך בצדק ויושר בלי שום עולה שלא תצטרך לחזור בו. עד ויכתבון מילי וגו'. לכן התחכם הוא יתברך להדריכנו במעגלי צדק במה שנוגע אליו. ובאו הדבורים האלו מכונים על כך. כי אנכי ולא יהיה לך שבדבור א' נאמרו. הוא להשריש בלבנו מחשבה טהורה באמונת מציאותו יתברך לבלתי יכנס בה שום הרהור רע חלילה מאמונה כוזבת אצל מהותו ואחדותו ושאר השרשים הנתלים בזה. ודבור לא תשא בא להשלים חלק הדבור ולהרחיקו ממה שהוא מזיק ומשחית נפשו בו שהוא מין זה מהשבועה האסורה. ודבור זכור את יום השבת בא על החלק המעשיי. להגביל הפעולות ולהדריכה אל השלמות ונתבארה כאן האזהרה על השבועה האסורה. ואולם חלק השבועות שאין בהם לא איסור ולא מצוה אלא היפר בעלמא הוא כעין שבועת הדיינין וכיוצא. אין לנו להאריך בזה. אך את זה בלבד נאמר בדרך קצרה כי נלמוד כמה וכמה חוייבנו על צד הפרישות להשמט מלהשבע אפילו במה שהוא מותר גמור בלי שום חשש איסור. ממה שראינו כשבקש אבימלך מאברהם ע"ה ישבע לו שלא ישקור לו וגו'. אמר לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה ועתה השבעה לי באלהים וגו'. כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי וגו'. ירצה ידעתי בי שאלה קשה מאד אני שואל מעמך. והיא בקשת השבועה אשר בלי ספק תסרב מלהשבע יען ידעתיך שבכל פעולותיך ומעשיך תצרף עמך אלהותו יתברך. שכל מה שאתה עושה אינו אלא בהצטרפות האלהים לעבודתו ולשמו. ובל המרוחק מזה לא תעשהו וכל שכו שלא תרצה לישבע בדבר שאין כאן שום מצוה לעבודת שמים. אבל מ"מ עתה בלבד להוראת שעה לעת כזאת אשאל ממך שתשבע להפיס דעתי בפעם הזאת. וכן עשה לצורך שעה. וספר הכתוב כי ע"כ למקום ההוא קרא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. יאמר כי הסכים יקרא המקום ההוא באר שבע. למען ישאר רשום בזכרון האנשים. כי שם בלבד באותו מקום היה שנשבעו שניהם והישוה אברהם ע"ה לאבימלך בענין השבועה כי כן הוצרך באותה שעה. אבל בזולת אותו המקום לא היו שניהם הנשבעים כי אבימלך בלבד היה מורגל להשבע. אבל אברהם ע"ה שבועה ירא כל ימיו. וכן הורגלתי לפרש ע"צ הצחות מה שאמר הכתוב

וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. כי בלי ספק היה יצחק ע"ה מזהיר ומצוה גם כן לבניו להשמט מהשבועה. כי לא בלבד היו נזהרים מלישבע בפניו אלא אפי' שלא בפניו. וכבר ראינו שהקפיד בפרטות על יעקב ע"ה בהשלמת קול ותמימותה כשאמר הקול קיל יעקב. כשישתמש בקולו שיהיה קול יעקב בדברים נאותים לעבודתו ית' ולא יהיה משולח לכל מה שיזדמן. ואז אין הידים ידי עשו שולכות בו וכו'. וממילא שאם אין הקול מרוסן בשלמות ומה גם להשבע שלא במקום מצוה. יש לו לדאוג ולירא כי חסר עוצם שלמותו. ע"כ אמר כי כשלחצהו ההכרח לישבע נשבע אותה השבועה במורא ופחד מאביו יצחק. מחמת אזהרותיו עם היותו רחוק מאביו ע"ה. ומה נעשה בדור, הזה אשר בעונותינו ראינו כמה נכשלים בשוחה עמוקה זו זקנים עם נערים. ואוי לדור שהקטנים נשמעים לגדולים בדבר זה כי הבנים שומעים אזכרה מפי אביהם וילמדו לעשות כן. ולא זז כל היום שמו יתברך מפיהם. הוא ית' ברחמיו יכפר בעדם. ונלך אל חלק השבועה אשר יש בה סרך מצוה. והוא הנרצה במאמרנו אשר יש בו מהדקדוק למה אמר לקיים את המצוה לשון יחיד ולא אמר המצות כלשון הפסוק שמביא לשמור משפטי צדקך

אמנם הכונה לדעתי לומר שעם היות כל מין שבועה דרך כלל ממה שלא יצדק. וכל שכן שנאמר היות בשבועה עצמה קיום מצוה מ"מ הודיענו רב גידל ע"ה. שאין הדבר כן בכללות כי יש צד בשבועה כשישבע האדם הוא עושה מצוה בגוף השבועה עצמה בעת הוציאו אותה בפה. כי ה' צוה לו להשבע. וזה הוא מנין שנשבעין. כדי שבשבועה עצמה נאמר שהוא מקיים אז המצוה שצוה ה' להשבע. והוכיח זה מפסיק נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. כי הדבר קשה יאמר דוד ע"ה שנשבע והיה מקיים. וכי יעלה על לב לא יקיים את שבועתו. אבל רצונו כי על כל דבר שמירת משפט היה לזרז עצמו על כך והיה מתכוין בזה לעשות שתי מצות ולשמור שני מיני משפטים. האחת בשעת השבועה. שאז אני מקיים מצוה אחת. דהיינו להשבע לעבודת ה'. והשנית כשאני מקיים המצוה שעליה נשבעתי. נמצאתי בזה שומר שני משפטי צדקך והוא מה שאמרו במדר' תילים נשבעתי ואקיימה שני שכרים היה נוטל דוד המלך. שכר השבועה ושכר המצוה. לומר שהשבועה עצמה היא מצוה ונוטל עליה שכר וזו אצלי מכונת הכתוב. וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' וגו' כי רבותינו ז"ל הבינו אמרו כי ידור נדר לה' וגו' שנשבע על דבר מצוה והיינו כפל ידור נדר והשבע