בינה לעיתים חלק ב שסט

שנה. אלא שאמתם בלי טלטול וצער. הנה כפי עוצם חטאתם היה מתחייב שבמדבר הזה יתמו הפגרים הם הגופות וגם שם בעוה"ב ימותו הנפשות כאשר היתה גזרתי ושבועתי הראשונה. אבל עכשו חוזרני בי ואתנהג עמהם ברחמים לחוס על נפשם שלא ימותו לעוה"ב. ויספיק להם מה שיתמו כאן במדבר ע"י טלטול רב. וסר עונם הפלילי המסובב מלשין הרע. ולמען תהיה חתימתנו מעין פתיחתנו נסיים הדרוש באזהרת חנה עליה השלום שאמרה

אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. הרצון אל תרבו לדבר עם לשינכם גבוהות גבוהות. אם נגדו יתברך חלילה ואם נגד חבריכם. בדבורים רעים וחטאים שלא כהוגן. כי הלא תגרמו בזה שיצא עתק מפיכם. אותו החוזק ואומץ גבורת אשר בפיכם והוד החרב היקרה הנתנה לכם ממנו ית' מחנינת הדבור אשר הוא לכם יתרון על הב"ח בלתי מדברים חוזק זה יצא וילך לו מפיכם ותאבדו אותו וכאלו אינו בכם. כיון שאינכם שומרים הכונה בו. ודוגמת זה אמר המלך החכם ע"ה בספר קהלת שלו

כי יש דברים הרבה מרבים הבל מה יותר לחכם. וכונתו מבוארת עם כל מה שאמרנו. כי להיות יתרון האדם על זולתו מהב"ח הוא הדבור אם כן ראוי שיתנהג בו באופן היותר שלם שאפשר. ולא ישתמש בדברי הבאי. כי אם יש לאדם דברים מרבים הבל. שמדבר בדברי הבל נמאסים ואסורים. הנה לפי זה מה יותר לאדם. מה יתרון יהיה למין האנושי בכח הדבור. הרי כיון שנשתמש בו לדברי הבל. היה כלא היה ונשאר משותף עם הבלתי מדברים. ע"כ יחשב מאד כח דבורו וישמרהו כאישון בת עין לעבודת בוראו יתברך: דרוש ד לדבור מיוסד על השבועה פרק א קמא דנדרים. אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע ועומד מהר סיני. אלא קמשמע לן דשרי ליה לזרוזי נפשיה

עטרת תפארת חכמי ישראל הרמב"ם ז"ל בפירושו לאבות על משנת ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. חלק הדבור לחמשה חלקים. א' מצוה. ב' נזהר ממני. ג' נמאס. ד' אהוב. ה' מותר. וכבר נוכל לכלול אותם תחת שלש. והם איסור. מותר. ומצווה. כי הוא מבואר שהנמאס בעיני האדם כמו השיחה הקלה ודברים בטלים בלי תועלת וכיוצא ודאי גם הוא יתברך ימאסהו. ואם לא אסרו בפירוש. מ"מ יכנס במין האיסור. וכדברי החכם ע"ה ברוב דברים לא יחדל פשע. כלומר אם שיראה בעיניך שרבו הדברים בשפת יתר. אינו אלא דבר נמאס מצד האנושית. ולא יכנס בכלל מה שהוא עון אשר חטא. מ"מ אינו יוצא מגדר זה. ואינו חדל מהיות פשע נגדו יתב'. וכבר אז"ל על פ' ומגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו וכו'. וגם הנאהב אצל האנשים כמו בשבח המעלות השכליות ובגנות הפחיתיות מי לא ידע כי גם בזה בחר ה'. כאמרו אמרו צדיק כי טוב וגו' וכיוצא. א"כ גם הוא יכנס בצד מה בגדר המצווה. ואמנם המותר. בזה אין ספק שאין בה לא מצוה ולא איסור. כגון לדבר הדברים המוכרחים למדיניות האדם. בהיותם על קו היושר והאמונה ושלשתם רמזם הנביא מלאכי עליו השלום בשבח הכהן המעולה והקדוש אמר

תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי בחלק הדבור המצווה תורת אמת היתה בפיהו. לא פסיק גירסא מפומיה כוליה יומא. לבקש האמת במה שהוא אמת. והיא תורת אמת בכונה רצויה לשמה לאמתה של תורה לא לקנטר או להתגדל או לאיזה פניה אחרת. ובדבור האסור רחק ממנו כי עולה לא נמצא בשפתיו. וגם בחלק המותר מצד המדינית וצורך החברה. בשלום ובמישור הלך אתי. לא היה מדבר לתכלית צרכי גופו רק במה שהי' מוכרח כדי להתקיים שיוכל לעבוד עבודתו ית'. ואנחנו נמצא כי יש חלק פרטי ועיקרי בכל סוגי הדבור. שנכללו בו שלש אלה אסור ומותר ומצווה. כי יש ממנה מה שהוא אסור. וחלק אחר שיש בו היתר. ויש ממנה מה שיש בו מצוה להשבע. החלק האסור. בא מפורש ענינו בעשרת הדברות אשר ראשונה בתחלתם כלל כל מה שנוגע לשלמותנו בינינו לקוננו ית' שהם דבורי אנכי ולא יהיה לך. לא תשא. וזכור ומצאנו ראינו בהם סדר נפלא והוראה אמתית בעיקר מה שאנו צריכים להשתלם עמו ית' שהוא בשלשת הדברים הידועים. מחשבה דבור ומעשה. כמאמר המשורר ע"ה

רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר אמר להלהיב לבות האנשים ולעוררם שידמו אליו בתכונות אלו השלשה דברים שיהיו בתכליות הטוביות על השלם שבפנים שלא ימצא בהם צד דופי וחסרון כלל כאשר הוא גם כן נשתלם בשלשתם כי בענין המחשבה. רחש לבי דבר טוב מעולם לא נכנסה בי מחשבה פוסלת ורעה. אבל תמיד הוא רוחש וחושב דבר שיוחלט עליו היותו טוב. ובענין המעשה. הלא כל מעשי הם כל כך מצודקים ונאותים שאוכל לאמרם ולספרם בלי שום חשש ואפילו אל המלך ממש. כי בלי ספק לא יערב