בינה לעיתים חלק ב שסח

אפס כי עז העם היושב בה. אין זה מסכים עם כונתך כמו הענין הקודם כי הוא דבר משונה מאד. ובאה המניעה ובלתי אפשרות לכבשה בהחלט לא בכח אנושי ולא בשום כח אחר חלילה, זה כיונו דרך רמז באופן דבורם וסגנון לשונם. אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי וגו' עמלק וגו', כלומר ואין שום תקוה בשום פנים להכנס שם, וכיון שהתחילו להתפקר והשתיקם כלב. פקרו עוד טפי לדבר כזבים אל העם. ההפך ממה שאמרו למשה ע"ה. שספרו לו באנו אל הארץ וגם זבת וגו'. שאותם הדברים היו לו לבדו ואח"כ להכעיס בדברם אל כל ישראל אמרו להפך. וזה הוא ויוציאו דבת הארץ רעה אל בני ישראל וגו', והיתה דבתם. ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ולפי שעורי הרשיעו להתנכל בערמימות לחפות בלבם עפוש הארץ בכלוי היושבים בה שהיא הגורמת מרוע טבעה ולא מסבות אחרות. וזה כי כבר היה אפשר יהיו יושביה מעותדים אל הכליון לסבת עצמם היותם מתכונה נפסדת בלתי מסודרים בהנהגתם. משולחים אל בולמוס תאותם יפליגו ברבוי המאכל והמשגל המזיקים את הגוף: וכן בכל שאר הפעולות המפסידות הבריאות. וכיון שהם בלי רסן והשערה. יגרמו לעצמם המיתה עם היות טבע הארץ טובה. לזה אמרו כי אין הדבר כן. אלא הארץ עצמה אוכלת יושביה היא ממש ולא לסבתם, כי אדרבה הם כלם כאחד מקטנם ועד גדולם אינם אלא אנשי מדות ולא יתנהגו כלום בשום ענין מעניניהם כי אם בהיות הכל על פי המדה הנאותה וההשערה מכוונת. לא יצאו נקודה א' כלל חוץ מהמדה. א"כ אין זה כי אם רוע הארץ והיא היא האוכלת. ועל כל זה נכנס המורך בלב ישראל וגרם מה שגרם עד שנגזרה עליהם הגזרה הרעה. זולתי לכלב אשר לא הלך בעצת רשעים. ועליו העיד הוא ית' באמרו

ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו וגו'. ואמו היתה רוח אחרת עמו הוא מבואר היתור. כי היה מספיק לומר עקב מלא אחרי. וגם מלת עמו כבדה. ויותר היה צודק לומר בו. אך לדעתי רצה יתברך להורות כי כלב היה ראוי לשכר גדול על מה שעשה. לא בלבד בבחינת הפועל עצמו שהוא מעולה. אלא גם מצד פרטיות אחר נמצא שם והוא כי מי שיצרו תוקפו בינו לבינו. והוא עצמו כובש את יצרו ונמנע מלחטוא. ודאי ראוי הוא לשבח. אבל לא ישובח כ"כ כמו האיש אשר יהיו בחברתו רשעים פועלי און מסיתים ומדיחין אותו והוא מתאמץ להתקומם נגדם ולא יוכלו לו. וזה ודאי ראוי לשכר יותר גדול. ולזה אמר כי עבדי כלב בעבור שהיתה עמו בחברתו רוח אחרת חפץ ורצון מתחלף ממה שהיה רוח המרגלים מרעיו אשר מרוחם וחפצם היו נוטים להרע ומעוררים אותו לשיהיה כהם. ועכ"ז לא הסכים עמהם. ולא עשו בו שום רושם. אלא מלא אחרי ופירש מהם. ע"כ ארבה שכרו ואביאהו וגו'. והמרגלים עם כל הדור ההוא יתמו במדבר כאשר נגזר. על כובד עונם בלשון הרע. ונחלקו ז"ל בפרק חלק

ת"ר דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו יתמו בעה"ז ושם ימותו בעולם הבא ואומר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר אומר הן באין לעה"ב שנאמר כורתי בריתי עלי זבח אלא מה אני מקיים. אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי. וראוי שנבין לר' אליעזר ע"ה איך הרגיש על עצמו מפ' אשר נשבעתי וגו' אשר לפי פשוטו אין לו ממנו שום סתירה. כי מנוחה היא בית עולמים או א"י בכללה. כאמרו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. ולא שת לבו להזכיר פסוק התורה מכפל יתמו ושם ימותו שהוא הפסוק העיקרי שמביא רבי עקיבא ע"ה. שכמעט הוא מוכרח לפרשו על כפל המיתות. ואם כי אולי במה שאמר בישובו נשבעתי ונחמתי יתיישב ג"כ פסוק שם יתמו. שאמת הוא מעיקרא גזר עליהם שתי מיתות. אלא שאח"כ נחם ע"ז. מ"מ ר' אליעזר הי"ל להזכיר בהרגשו פסוק שם יתמו. ויאמר מה אני מקיים במדבר הזה וכו' שגזר כן ונשבע וחזר בו. אבל מדלא הזכירו משמע שלא החשיבו לשום סתירה. ואפשר שכן הוא. כי ראה שמתוכו הוא מובן ומוכרח. שאין ה' חפץ לכפול להם המיתות. כי יקשה אמרו אני ה' דברתי. אם הוא יתברך היה מדבר עם משה ע"ה כל אותם הדברים. למה הוצרך באמצען אני ה' דברתי. ועוד שלא בא שום גזרה על אמרו אם לא זאת אעשה וגו'. כי לא פי' מה יהיה אם לא זאת אעשה. ע"כ ידע ר' אליעזר שבמעט עיון יובן הפסוק. כי כונתו ית' הוא אדרבא לשלול סברת רבי עקיבא ע"ה. והוא אמרו ובניכם יהיו רועים עד תום פגריכם במדבר כמספר הימים וכו' ירצה גזרתי טלטול גדול במדבר ארבעים שנה למען ע"י טלטול זה ישאו עונם עד שיגיטו לגדר יתמו פגריכם גופותיכם בלבד. ויומרקו העונות בזה העולם ולא יגיע העונש גם אל הנפש. ושמא יראה לכם זה קצת אכזריות. לזה אמר אני ה' דברתי. אל תחשבו שגזרתי זאת היא מצד הדין הקשה. כי אדרבא בדיבורי זה נתנהגתי בעצם הרחמים. וזה כי אם לא זאת אעשה. אם לא הייתי עושה הדבר הזה אשר דברתי להאריך זמן טלטולם ארבעים