בינה לעיתים חלק ב שסו

וקשה מאד מה היה בדעת משה רבינו ע"ה באלו הפרטים לדעת מה הארץ ומה הערים וכסו. כי אין דברים אלו ממה שיצטרכו ישראל לידע אותם בכבישת הארץ. אחר אשר השם ית' הולך לפניהם לאור להם מנוחה. ומבלי נאריך להביא דברי מי שקדמונו עליהם השלום. אומר כי לדעתי כונת הרועה הנאמן ע"ה. היתה מתלחשת המה שנראה לכאורה. וזה כי האמת הוא שכל עיקר שלמות ישראל ואושרם תלוי במה שיכירו וידעו נאמנה שאין שום דבר מדבריהם מודרך בדרך טבעי. אלא הכל על צד ההשגחה הפרטית כחפצו ית' היכול על כל. ובהיות זאת הפנה תקועה בלבם ומושרשת שרש חזק כל אשר יעשו יצליחו. אך אם ח"ו יהיו מתמוטטים קצת מזה לייחס איזה דבר אל הטבע נופלים בפח הקרי וההזדמן כי אמונה זו שרש כל ההצלחה הלא נראה כי איוב כ"ז שהחזיק באמונה זו היה אהוב למטה ונחמד למעלה. ובנטותו ממנה רבו עליו התוכחות בין מחבריו בין ממנו ית'. כי מתחלה בבוא עליו צרת אבדת הממון והבנים

אמר הי נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים. ואח"כ כשנתמלא בשחין ואמרה לו אשתו ברך אלהים ומות. השיב לה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל. בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו. ולבסוף נאמר עליו אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו וההרגשים מבוארים. כי מאחר שאמר דברים כל כך מצודקים ה' נתן וגו'. מאין הרגלים לחשוב שחטא בזה. עד שהוצרך הכתוב להעיד שלא חטא. ובשני' למה שנה לומר לא חטא איוב בשפתיו. ולא אמר בשתם לא חטא איוב כבראשונה. ומלת גם את הטוב מה בא להוסיף ומאי פתח איוב את פיהו. יאמר בקצרה אחרי כן קלל את יומו

ונראה כי לפי שאמרו חכמינו ז"ל כשם שקלוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך עולה מן הרשעים. דהיינו שגם כשהקב"ה עושה דין ברשעים ומייסרם. שמו ית' מתגדל. כי יאמרו הייתו שופט צדק ואמת. על כן בראות איוב באו עליו אלו היסורין. אמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. ירצה בין על הנתינם שהיא שכר המעשה הטוב. ובין על הלקיחה שהוא עונש העברות. יהיה בפי הבריות שם ה' מבורך ומתעל'. שיקלסוהו הכל לומר שאפילו לאוהביו אינו נושא פנים ומייסרם בתוכחות על עון. ויאמרו שגם לאיוב הרעה הזאת הבאה עליו היתה על חטאיו. והעידה רוח הקדש כי עם היות המובן מדברי איוב אלה היות לו חטאים הגורמים העונש ושלכן יבורך השם יתברך ביסרו אותו. זה היה מחסידותו של איוב. אכל באמת עם כל זה לא חטא איוב .ש לא היה לו שום חטא הגורם אל היסורין. ומעולה לא נתן תפלה לאלהים. וכאשר הכביד עוד עליו הרע שנגע עד גופו ואמרה לו אשתו ברך אלהים וגו'. אסר גם את הטוב נקבל וגו'. לדעתי היתה מדקדקה באיוב. כי בפעם הראשונה באבדת הבנים והממון הצדיק עליו דין שמים ונפל לארץ והשתחוה ואמר ה' נתן וגו'. כאשר פירשנו שהיה מודה ומכיר בעצמו שהוא חוטא. אבל עתה ראתה כי לקח לו חרש להתגרד בו ולא דבר שום דבר בקלוסו יתברך לצדק עליו דינו. אלא שתק מכל וכל. ושפטה בדעתה כי זו הוראה גלויה שחזר בו ממה שהיה מחזיק עצמו לחוטא. ועתה מחזיק עצמו לתם וישר וזך בלי פשע. והוא אמרה עודך מחזיק בתומתך. רואה אני בך שאתה מחזיק את עצמך בעודך בתומתך. ולא נתרפית ממנה ושאינך ראוי לאלו היסורין ושלא כדין באו עליך. מכיון שלא נתת תודות אליו ית' עליהם. ומאחר שאתה רואה שאחר ברכתך הראשונה לה' יתב' הוסיף צרה על צרותיך שוב עתה מחדש לברכו. כי ירבה עוד להכותך ולא חסרת רק המות. ובזה תמות ותנצל מיסורים קשים כאלו. אז השיב לה על שני הדברים. אם על הראשונים תדבר כא' הנבלות. נתמלא בדבור של נבלה לחפות עלי שאני כמתחיל להתפקר. וגם על השניה שיעצתיני שאברך את השם ית' ואתן לו תודות שבזה יוסיף להרע לו וימיתני. גם בזה לא צדקת. כי אין ממדת טובו ית' כ"א לעשות טוב ולא רע. ועתה העיד הכתוב בכל זאת. עם כל מה שהשתדל איוב להוכיח את אשתו ולהראות שלבו שלם עמו ית' ביושר השגחתו. מ"מ האמת הוא כי מה שלא חטא איוב הוא דוקא בשפתיו. שלא הטיח דברים כלפי מעלה. אבל בלבו חטא כדבריהם ז"ל. שכבר עלתה טינא בלבו לספק על ההשגחה. ולתלות הדבר אל הטבע. אלא שלא ערב להוציאו בפיו ובשפתיו עד לבסוף שלא יכול עוד הצפינו. ואחרי כן פתח את פיהו ובפה מלא אמר בפי' כי הכל בא מהטבע כפי סדור המערכה. ולפיכך קלל את יומו ומזלו אשר נולד בו. עד שהוכיחוהו חבריו והוא יתברך דבר עמו משפטים. באופן שפנה זאת מאמונת השגחתו ית'. הוא יסוד כל האושר. ובפרט עם עמו ישראל. שאין לטבע שום מבוא עמהם וכל דבריהם אינם אלא דברי פלא ונס. ומה גם בענין כבישת הארץ הנבחרת. לעולם היתה כונתו יתברך יכירו וידעו כי לא בחיל ולא בכח יכבשוה כ"א ברוחו יתברך. כי דרך טבע היא נמנעת הכבוש מצדם. והנה אם אולי היו נכנסים אל ארץ חמדה. מבלי היות להם ידיעה אמתית ובלתי מסופקת מקושי כבושה. ושהוא בלתי אפשר בכח אנושי. לעולם ישאר להם פתחון פה באיזה זמן לומר כחנו ועוצם ידינו הכניסנו בתוכה ולא ה'