בינה לעיתים חלק ב שסה

מצד הכנוי. ואין ספק שקורבה זו המתייחסת לנו עמו ית' היא מצד הנפש כאמור. אך מצד החומר דלים ונחלשים אנו. אמנם היה מחסד האל ית' לקרבנו אליו ומתנה גדולה נתן לנו להגדילנו על כל הנבראים. הוא הכח הדברי. וכמאמר משה רבינו ע"ה מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך. יאמר ראוי לך לעשות שמירה מעולה אל המבטא הזה אשר בשפתיך. להבין ולהשכיל היתרון אשר לך בו. ועל כן תשתדל לעשות כל מה שתדור לקיים מאמרך. לבל יתבטל ולשחת דבריך הנעימים. ויאות לך לעשות כן. יען כי היותך מדבר בפיך ובוטא בשפתיך כל מה שתרצה. אינו טבע מוטבע לך מכח הבריאה ככל שאר הפעולות אשר ביתר הנבראים. אבל היה זה נדבה גמורה ממנו ית' ויתעלה שחפץ בטובו וחסדו ורוב נדיבותו לתת לך כח הדבור. מבלי שום הכרח או חיוב. ואם הוא עשה לך זה החסד. למה לא תשמרהו כאישון בת עין. והנחת הטעמים בפסוק הוא סמכתני מאד בפירוש זה. כי מתוכם נראה שאמרו לה' אלהיך נדבה היא גזרה מתאחדת בפני עצמה. ואינה קשורה עם מה שקדם לומר כאשר נדרת. והמלך שלמה ע"ה אמר במשליו

לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח ירצה כי החכם בעל שכל אשר כל פעולותיו עושה בהשקפה והסתכלות. הנה זה עומד תמיד מתבונן ומשכיל. מהות פיהו חשיבותו ומעלתו ואיך בו נבדל מהבלתי מדברים. ויאמר אם כן אין לאבד סגולה יקרה כזאת. רק להשתמש ממנה בדברים המעולים ובעסק התורה. וזה הוא ועל שפתיו יוסיף לקח. כי על החסד אשר לו מהשפתים והדבור יוסיף אומץ בלקחה של תורה וזו היא באמת החרב החשובה אשר מסר השי"ת לידידיו להוד מלכות לכבוד ולתפארת. ובזה המשל עצמו אמר המשורר ע"ה

רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים מה נמרצו לחיך אמרי רבי לוי ע"ה בירושלמי שאמר אילו הוינא על טורא דסיני בעינא תרי פומי כו'. ועתה אמר דוד ע"ה כי החסידים והצדיקים אשר אמר בפסוק הקודם יעלזו חסידים בכבוד וגו'. יש להם בגרונם כב"י מעין הרוממות וההתנשאות האלהי ית' שמו. כי הוא מחכסיסי המלכות. שבאמצעות הדבור היוצא מהגרון מתדמים אליו יתב' מתכבדים בהדר רוממותו. ועם שהיו צריכים תרי פומי א' לדברי המעלה ואחד לדברי העולם. הנה בטוב הנהגתם חרב פיפיות בידם בידם הוא וברשותם אם ירצו לעשו' שהחרב הזה של הדבור הנתונה להם תשמש לשתי פיות. כי לא יתבלבלו בתערובות נקלה ונכבד. יקר וזולל בדבורו. רק את הכל יעשו יפה בעתו. כי ידברו מה שיצטרך מהכרח העולם בזמנו ובעתו עדר לבדו. ובדברי השלמות לבדו. ובזה ישלימו הכונה כי תכלית מה שישתדלו להשתמש בחרב זה מהדבור. הוא לעבודתו ית'. להתקומם בדברים נגד המתפקרים ולהוכיחם על פניהם. וזה הוא לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים וגו'

מעתה אלו יצוייר חלילה וחס על שום אדם. אשר לא בלבד יתרשל מלעבוד את בוראו ית' בלשונו מבלי דבר בה במה שהוא מחוייב. אבל עוד יאבד שפיטת שכלו עד שבכח הדבור עצמו הנתן לו מאלוהו. יתפקר נגדו. ובו בעצמו יעיז מצחו ליגע בקצה הוד גדולתו רחמנא ליצלן במה יכופר העון ההוא. היש מספר לגדודי העונשים הראויים אליו. וצדק מאד התנא ע"ה שאמר חיה רעה בא לעולם על שבועת שוא. כי כדברי החסיד ע"ה בא המשפט מכוון כיון שאין יתרוננו על החי אלא הדבור. אם מקור דבר זה הוא משחת בשבועת שוא. כבר אנו שוים עם החיות ולמה לא ישלטו בנו כאשר הם שולטים על יתר הבעלי חיים. ואינו רחוק אצלי לפרש

חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא. שידבר על עצמו שנעשה עתה בריה משונה. כי עד עכשיו היה בעל חי מדבר נולד מאז יצא לאויר העולם. ונקרא שמו אדם ביום הולדו מצד הכח הדברי שבו. אכן עתה ע"י השבועת שוא שהוציא מפיו. הוא כאלו עכשיו בא לעולם נהפך למין אחר ונעשה חיה רעה. כי אבד מעלת הדבור וכאלו איננו בו. ומכל קלקולי הדבור המתועב הוא ספור לשון הרע והוצאת דבה. כי על כן חרה אף ה' יתב' בהגזמה מופלגת על המרגלים על אשר הוציאו דבת הארץ רעה וספרו עליה לשון הרע

ולא נוכל להתעלם ממה שהרבו צבאי תמיהתם המפרשים עליהם השלום. בענין זה אם על משה ע"ה עבד ה' אשר כפי הנראה הוא נותן מכשול לפני המרגלים. במה שנתעצם להזהירם על כל הפרטים אשר הזכיר בראיית הארץ מאיכותה ועצמה וטבע העם וכל הנמשך לזה. ומה חטאו השלוחים בהיותם נאמנים בשליחותם במה שהשיבו האמת. כאשר ראו בעיניהם. כי הלא מעיקרא הגידו היות הארץ טובה בפרי תבואתה. ושהעם הוא עז והערים בצורות. וכל זה אמת היה לא כחשו דבר. ועד עתה היו נאמנים בתשובתם. מה שמץ פשע נמצא בהם. בכל זה שהשתיקם כלב אשר בלי ספק זה גרם לחרות אפם בם. ואז אמרו לא נוכל לעשות והוציאו דבת הארץ רעה. אבל בתשובתם הראשונה. לא מצאנו דבר שקר בפיהם. ובאמת