בינה לעיתים חלק ב שסד

דברי קדושה. כי בזה יצדקו יחד פיו ולשונו בשמירה מעולה. איש כזה מובטח היותו מחיי עה"ב. כן יזכנו יתברך לכך. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אכי"ר: דרוש שלישי על רסן הלשון

במדרש, אשר לו אלהים קרובים אליו אדם אם יהיה לו קרוב עשיר הוא מודה בו ואם עני כופר בו ואומר שאינו קרובו אבל הקב"ה כב"י ישראל נתונים במצרים בשעבוד הקב"ה אומר קרובם אני, מנין שנאמר לבני ישראל עם קרובו, ואם קרובו עני הוא עושה עצמו עיקר ואותו טפלה מהו אומר פלוני מתקרב לי אבל הקב"ה כב"י עושה לישראל עיקר אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן אלא אשר לו אלהים קרובים אליו

אם מזרע הפרתמים וקרוב למלכות נולד איש רש אשר לא נמצאו אצלו הצלחות העולם ועשרו בשופע גדול כי איש עני ומך מערכו וגרם טוב מזלו להפיל חנו בעיני המלך האדיר שבזמנו עד אשר מעט מעט גדלו ונשאו על כל השרים אשר אתו. ולתוספת אהבה בקש לפרסם לו מעלה מופלגת. ונתן בידו חרב מלוטשת עם אבן יקרה מאד אין ערוך אליה ואמר לו חגור חרבך על ירך לסימן הוד מלכות. כי מתכסיסי מלך היא ולא הורשה זולתך לחגור אחרת כמוה בדמותה כצלמה, וכל רואיך יכירוך כי לאשר יקרת בעיני נכבדת בה. מי לא ידע כי האיש הלזה נתרבה עליו חיוב עצום וגדול מאד להשתדל בכל כחו. שלא להשתמש באותה החרב ולא להוציאה מתערה כ"א במה שיזדמן לעבודת המלך להתקומם נגד הקמים עליו ולהיות יוצא לקראת נשק. לחוש על כבודו בכל מקום ובכל זמן. אך אם יום מהימים ילכדונו עוונותיו ותכבד עליו רוח עועים ויתפתה מיצרו עד אשר ימלאנו לבו לשלוף החרב הזו עצמה נגד המלך. ולהעיז פיו לזלזל בכבודו בחרבו היקרה הנתונה לו ממנו. האם יצוייר בעולם. יספיק שום עונש עצום ורב לייסר את האיש המשוגע הזה

הלא זה הדבר בעצמו יקרה לאיש הישראלי אצל אלהים חיים ומלך עולם יתברך שמו כי הן אמת מצד המין אנושי במה שהוא אדם נברא מאדמה ומחומר קרוץ. קטן הוא מאד ובשפל המדרגה. אבל מטעם נפשותינו החצובות מתחת כסא הכבוד כבר יתייחס לנו היותנו גדולי היחס והמעלה. וכביכול קרובי מלכותו יתברך. כאשר כן קיימו ז"ל במאמרנו אשר קושיותיו מבוארות, תחלה. כי נראה היותו סתור מתוכו. כי בחלוקה הראשונה אמר שבהיותו עני הוא כופר בו ואומר שאינו קרובו ואחר כך אמר שהוא אומר פלוני מתקרב לי. והרי כל עצמו אינו מודה בקורבתו כלל. ואם עושה את עצמו עיקר. הרי אינו כופר בו. שנית מהיכן מוכיח מפסוק לבני ישראל עם קרובו, שקראן קרובים בהיותם בעוני שעבוד מצרים. כי אדרבה מאמרו תחלה וירם קרן. מורה שבהיותם ברום המעלות קוראם כן. שלישית כיון שאמרו גוי קרוב מורה פחיתות ועל כן אמר אלהים קרובים. אם כן איך כתב עם קרובו שאינו עושה עיקר לישראל. ועוד בשנויים שבאו בשתי החלוקות. כי בראשונה אמר אם יהיה לו קרוב עשיר וכו'. ובשניה אמר ואם קרובו עני ולא אמר ואם יהיה לו קרוב עני וכו' ומתחלה הניח הדבר והפכו. שהעשיר מודה בו והעני כיפר בו, ואח"כ לא אמר אלא אם קרובו עני עושה עצמו עיקר וכו'. ולא אמר הצד האחר שאם הוא עשיר עושה עצמו טפלה. ונראה בבאורו כי הם ז"ל הרגישו בכתוב מלת אליו לבלי צורך, כ' היה מספיק לומר אשר לו אלהים קרובים. וליישב זה אמרו כי כונת הכתוב להורות לנו מגודל ענותנותו יתברך ויתעלה שמו באהבתו את ישראל בחלוף מה שיהיה אצל האנשים. כי יקרה בזה כשאדם אחד לא הוחזק עדיין אחר זולתו היותו קרובו. ועתה בא האחד לומר שהוא קרובו וזה הוא אדם אם יהיה לו קרוב וכו'. דהיינו אם הוא מעותד להיות קרובו שעדין לא הוחזק בכך. אז אם הוא עשיר הוא מודה ואומר אמת הוא כי קרובי אתה. ואם הוא עני הוא כופר בו. כיון שלא נתפרסם ולא נודע ברבים מה הוא לו, אולם הוא יתברך אינו כן כי בהיות ישראל נבזים ושפלים בגלות מצרים קראם קרוביו באמרו לבני ישראל עם קרובו. ולדעתי נתכוונו לכפל בני ישראל עם שאומר הפסוק וירם קרן לעמו, נתן ה' ית' רוממות והתנשאות לישראל. ומה היא רוממות זה. הלא הוא שבין בהיותם בני ישראל גדולי המעלה. ובין בהיותם עם שפלי המדרגה, לעולם הם עם קרובו, על דרך אך עמי המה בנים לא ישקרו וגו'. זה הוא כשיהא לו קרוב שעדין אינו מפורסם לכך כאמור. שאז מבקש לכפור בו. אבל אם קרובו עני וכו'. שאינו בא עתה להיות קרובו אלא כבר הוא קרוב מוחזק בכך שאי אפשר לו להכחישו אז מבקש לו דרך אחרת לכל הפחות תליית הגדולה לעצמו. שאומר פלוני הוא מתקרב אלי דהיינו שהוא משתדל ומבקש להיות נכר וידוע היותו קרוב לי שיתכבד בכך. והקב"ה בהפך. תולה הגדולה בישראל בהתקרבו כביכול אליהם. כאלו הם העיקר. וזהו טעם קרובים אליו, שמלת אליו מורה ההתלות בהם. וההתקרבות בחפץ וברצון, אבל אמרו עם קרובו. אינו ענין לזה כלל, כי שם מדבר בעצמות היותו קרובו ואין שום הפרש בזה