בינה לעיתים חלק ב שסג

מבלי פנות אל מה שיאות להשלמת הנפש ואשרה באותו המאכל. אם הוא על הקו השוה ולהתחזק בבריאות לעבודת בוראו. ואולי לזה אמר החכם ע"ה. כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא, ומובנו אצלי עם מה שצוה מרע"ה באמרו

רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. וראוי לשית לב בטעם התחזקות זה ובמלת רק. וגם אמרו ולא תאכל הנפש עם הבשר נראה מיותר. כי כיון שאמר שלא יאכל הדם ונתן הטעם להיות הדם הוא הנפש. ממילא הוא משמע שאינו רוצה שיאכל הנפש עם הבשר. אמנם ירצה כי כיון שהמזון הוא סבת חיי האדם. שהיא העמדת וקיום הרכבת ושותפת הנפש הרוחנית עם הגוף החמרי. נמצא אם כן שבצד מה נאמר היות שני חלקים אלו אוכלים יחד מאותו המזון. ואיך יצדק זה אצל הנפש בהיותה רוחנית והמזון גשמי. אלא שיש במאכל שתי בחינות. הא' עצמות הדבר הנאכל שהוא גשמי וחמרי וממנו נזון הגוף. והב' הכונה המעולה לשמור את מצות ה' במאכל. והוא אם לבלתי הרבות בתענוג המאכל ואם להזהר שלא יהיה בו צד אסור. ומזה הצד נזונית הנפש ומעמידה את הגוף באמצעות המאכל ונמצאת הנפש היא העיקר. ואגבה הגוף ולכאורה לפי הטבע יראה כי הדם בהיותו תמצית ומיטב הגוף, הנה הרוצה להיות חזק האברים ובריא אולם יאכל ממנו. כי לשלמות איכותו יחזיק ויאמץ כח האדם. כדרך כל אבר מחזיק אבר

ע"כ אמר כי אצלנו העם הנבחר אשר אין אנו מתנהגים ע"פ הטבע כ"א על כל מוצא פי ה'. הדבר הוא להפך כי אדרבה רק חזק לבלתי אכול הדם. באופן זה בלבד תהיה חזק ואמץ כח עבור המניעה מאכול הדם. כי הוא ית' מונע אותך מלאכלו. לאשר הדם הוא הנפש. אך השמר לך לעשות באופן שלא תאכל הנפש עם הבשר, שלא יהיה עיקר האכילה להנאת בשרך מה שימתק לגוף שאז תאכל הנפש כטפלה עם הבשר הפך האמור. ואילו היית אוכל הדם נגד רצונו ית'. אז תאכל הנפש עם הבשר לא תהיה הנפש שלך אוכלת ונזונת לעיקר ועמה לטפלה הבשר שלך ממאכל זהו. כי אדרבה הגוף הוא נהנה ממנו לעיקר. ותשאר הנפש טפלה, ואיך יחזק הגוף כשאין לנפש כדי שבעה, הוא שאמר שלמה המלך ע"ה כל עמל אדם לפיהו. כל היגיעה והטורח והלאות הבא לאדם בחסרון כח ויתרון הצרות. הלא הוא בעבור פיהו. מה שימלא פיהו כל מאכל אשר יאכל. ומאכל זה הוא מאותם שהנפש אינה מתמלאה ג"כ ממנו בחברת הגוף, על בלתי היותו מכוון לשמים אלא למעדני הגוף. זה ודאי יביא לו עמל ויגיעה רבה. וא"כ כששומר פיו מאכילות אלו שומר נפשו מצרות וגם בשמירת הלשון הוא מבואר מכל אשר אמרנו. כמה יצטרך האדם להיות זהיר וזריז בה לבלתי עזוב אותה לדבר כאחת הנבלות. כל אשר תחפוץ להטיב או להרע לו ולאחרים, ומאמר דהע"ה קיים זה באופן מתחלף ממה שפירשנו למעלה באמרו

אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני וכו'. יאמר מריש הוה אמינא והייתי סבור שעם היות יש מקום להיות חוטא באחד משני ענינים בדבור או במעשה. הנה העיקר ממה שאני צריך להזהר. הוא מחטא הפעולות יותר מחטא הדבור. וזה הוא אמרתי לכאורה שיש לי לשמור דרכי הם דרכי המעשים, יותר ממה שאשמור עצמי מחטא בלשוני ע"י הד הדבור. כי אין לתת מחסום לפי ולסגור דלתיו תמיד אלא דוקא בעוד רשע לנגדי שאז ודאי בהתחבר לרשע. יהיה קשר הרשע אמיץ מאד ויזיק בהפלגת אבל בזולת זה לא יתכן להתמיד בשתיקה מכל וכל. כ"א אולי נאלמתי דומיה ואני עושה עצמי כאלם. אני גורם רעה לעצמי כי החשיתי מטוב אמנע ממני הטוב אשר ימשך לי מצד הדבור. נמצאתי מרחיק ממני התועלת. וגם אקריב אלי הנזק. כי בהיותי עוצר בקרבי מה שהייתי רוצה לדבר בזה. כאבי נעכר. כי יש לי צער גדול כנודע. ע"ד אמרתי לא אזכרנו והיה בלבי כאש בוער וגו'. זו היתה סברתי מתחלה. אמנם שבתי וראיתי כי לא כן הדברים יען מהשתיקה אם אולי ימשך לי איזה צער לעצמי. סוף סוף לא יזיק לאחרים. אבל מדבור הלשון אגרום רעה לי ולאחרים. והוא אמרו

חם לבי בקרבי. יהיה החמימות נוגע אלי וגם בהגיגי תבער אש לזולתי. כדרך האש הבוערת מחוץ כשאני דברתי בלשוני מה שלא יאות, וע"כ צריך לומר אדרבה כי יחוייב יותר להשמר מחטא הלשון. ממה שצריך לשמירת הדרכים הפעליים. ובשתי שמירות אלו יקויים הכתוב על מכונו שומר פיו ולשונו. ולזה רמזו במאמר הירושלמי אשר בו. להדריכני במעגלי יושר המדות המעולות האלה מלבד פשוטן של דברים כדרכם ז"ל במאמריהם כי באמרם כל הקבוע בא"י ואוכל חוליו בטהרה ירצו לא לבד כי האיש הנלבב בהיותו בארץ ערבה ושוחה וחסרת כל יצמצם עצמו בפרישות ממעדני המאכלים. אלא אפילו הקבוע בארץ הקדושה זבת חלב ודבש. מקום מוכן לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ועכ"ז מרסן תאותו שאינו אוכל חוליו אלא בטהרה, דהיינו שאוכל בלבד לשובע נפש הרוחניות לעבודת בוראו ולא יתכוון לתענוגי גופו, נמצא בזה שומר פיו כראוי. וכן בענין הלשון אינו מרבה דברים אלא מדבר בלשון הקודש כי יכלול בזה קוצר הדבור כנודע מקדושת לשוננו וגם טהרתו לבלתי הוציא דבר מגונה מפיו ויהיה עיקר דבורו בק"ש שחרית וערבית שהם