בינה לעיתים חלק ב שסא

פיהם ולשונם תהלך בארץ. כאלו יתפלא איך אפשר לצייר התפקרו כל כך עד ששתו פיהם בשמים ממעל וידברו באלהים. בהיות לשונם נמבזה ושפלה היא מתהלכת בארץ משוקעת בתכלית המטה. ועכ"ז לא תביט אל שפלותה. ותעיז מצחה לשים פה באשר הוא תכלית העליונות בלי ציור יתברך שמו. וכמה פער פיו לבלי חק בענינים אלו מחמת צערו המדוכא איוב כנראה מכל ויכוחיו אשר הוכיחוהו חבריו. ויש מקום עיון בענין זה ממה שנאמר בסופו ויאמר ה' אל אליפז חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. ועתה קחו לכם שבעה פרים והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. והוא דבר זר כי כפי הנראה מכל הויכוחים הם בקשו תמיד להצדיק דיני שמים כאשר אמר בלדד האל יעות משפט וגו' וצופר החקר אליה תמצא וגו'. ואליפז האנוש מאלוה יצדק וגו' וכיוצא בזה בכל דבריהם. ואיוב אדרבא פיו מלא תוכחות לומר חי אל הסיר משפטי וגו'. וכאלה רבות כפירות מפורסמות. ואיך א"כ אמר לאליפז כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. ועוד אמרו כי אם פניו אשא. הוא לשון מגומגם. שהוא תנאי בלי גזרה. ויותר היה צודק לומר כי פניו אשא. ועוד מה טעם באלו העולות. ולמה חזר לומר כי לא דברתם אלי נכונה ולדעתי זה תלוי במה שאמר למעלה. וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו. ויחר אף אליהוא וגו'. באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. והבאור הוא כי הנה כל הויכוחים שעברו היו. שאיוב אמר היותו צדיק והיסורין באו עליו על צד העול ושלא כדין. או שאין ה' משגיח. וכפירות כיוצא באלה. והם היו משיבים כי השית"ב משגיח ודיניו אמת ואינו מעניש הצדיק. כאמרו זכר נא מי הוא נקי אבד. וע"כ ראוי לשפוט שהוא רשע ולפיכך מענישו. ואם הוא מחזיק עצמו לצדיק אינו כן באמת כי אין אדם רואה חובה לעצמו. והנה אם דברים אלו היו נאמרים ביושר ובאמונה עם הסכמת כונת לבם בהיות הפה והלב שוים ודאי היו מתמידים לעולם. ולא ישתקו מפני כל כיון שהדבר חזק בלבם. אמנם יראה שדברים אלו לא היו אלא מן השפה ולחוץ ולבם לא נכון עמם שוה לפיהם ולא היו מדברים כן אלא להפיס דעת איוב ולהשקיטו מדאגת לבו. כי יצטער מאד בהיות לו יסורין על לא חמס בכפיו. ולכן אחרי אשר האריכו הדברים. כיון שלא היו מיוסדים על אדני מחשבתם. לא יוכלו להתמיד בהם. וסוד לבם לא יוכלו עוד הצפינו. ואם לא גילוהו בפירוש הורו עליו בשתיקה שהיא כהודאה. וכבר רמזה להם איוב שהבין כן מדבריהם. כי אחר המענה השלישי שכבר ענו שלשתם אליפז בלדד וצופר אמר להם

כדעתכם ידעתי גם אני לא נופל אנכי מכם. ירצה כפי הדעת והסברא שלכם גם אני ידעתי כי כלנו שוים בדעות ובאמונות. ובענין זה איני נופל מכם. אך ההבדל אשר בינותינו הוא בדברים. כי אולם אני אדבר גם בדבור חיצוני. ולא דבור מן השפה ולחוץ בלי רצון וחפץ פנימי אלא והוכח אל אל אחפוץ. אנכי רוצה וחפץ בויכוחים שאדבר אל אל. אבל אתם בהפך זה כי מה שאתם טופלים הוא שקר. שתוציאו מפיכם מבלי גמר הלב ומי יתן החרש תחרישון וגו' הלאל תדברו עולה ולו תדברו רמיה וגו'. הרי מבואר כי איוב היה מוכיח על פניהם היותם שקרנים ושכל דבריהם דברי מרמה ותוך ובלתי מכוונים לדעת לבם. וזה סבב שלא עצרו כח להתמיד בויכוחים. כיון שהיה במקרה ולפנים. וזה הבין גם כן אליהוא בחכמתו ומופת שתיקותם הוכיח לו הענין ואז חרה אפו בכלם. על איוב לפי שהצדיק את נפשו יותר מה'. או מסבת ה' שהיה מאמין היותו מוכרח. ובשלשת רעיו חרה אפו על ראותו בהם שני דברים הפכיים. כי לפי האמת לא מצאו ולא השיגו שום מענה ותשובה. כי גם הם היו מסכימים בדעת איוב שהוא צדיק ולא מצאו סבה ליסורין מצדו. ועכ"ז היו מרשיעים את איוב בפיהם הפך מחשבתם ואומרים לו שהוא רשע. ואמר שעם שהבין כל זה אליהוא מדבריהם מ"מ חכה להם לנהוג בם כבוד ולא הוכיחם כי הם זקנים ממנו. אבל עתה שראה אין מענה בפיהם שאפי' בפה בלבד בלי מחשכת הלב לא ענו כאשר עד עתה. מיד התחיל הוא לדבר. אמרתי ימים ידברו. ראוי הוא שהזקנים באים בימים ידברו. אך בתנאי שידברו בפיהם עם הסכמת הלב והרוח. וזה הוא אכן רוח היא באנוש וגו'. אבל הוחלתי לדבריהם ואבין ואתבונן עדיכם. וראיתי שאין לאיוב מוכיח ומייסר שיהיה עונה אמריו מהם ממש. שיהיו הדברים מפנימיותיכם ותוכיות לבכם כי לא כן היו אלא בפה בלבד

אמנם אנכי לא כן אעשה לדבר אחד בפה ואחד בלב. כי יושר לבי אמרי. מה שיהיו אמרי הם יושר לבי ומחשבתי וגו'. באופן שדברי חברי איוב לא היו מסכימים עם מחשבתם. והוא דברי ה' לאליפז. הן אמת כי איוב חטא בדבריו שדבר עלי סרה. אך אמנם דבר מה שהבין ומה שהשיג בדעתו. והיה הלשון שליח הלב. ובזה הוא דבור נכון בלי שקר ומרמה בשהוא מכוון עם הלב. אבל בך ובשני רעיך חרה אפי