בינה לעיתים חלק ב שנט

אלמד אתכם אינו אלא יראת שמים שהוא עצם השלמות. ואיך לא אקרא בקול גדול. ובאר הלמוד מה הוא מי האיש החפץ חיים וגו'. שהרוצה יהיו לו חיים ושיאריכו ימיו. וזה לא לתכלית התענוגים במעדני העולם אלא כדי לראות טוב. הנה הדרך לבא לזה הוא שמירת הלשון מכל מה שלא יאות כי מות וחיים ביד הלשון

ונאמר כי כאשר נחפש ונחקור על הדבור מאיזה צד יקרא רע ובלתי נאות. נמצאו מגונה ומרוחק מא' מג' פנים. הא' מפני שהוא רע מצד עצמו מבלי יזיק או יהיה נגד זולתו כלום. כעין הדבור היתר לבלי צורך הנקרא בשם דברים בטלים. כי המעט ממנו הוא המשובח כאשר גזר החכם ע"ה באמרו

בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור יאמר כי עם היות המעלה תלויה באמצע. ושתי הקצוות מהחסרון או היתרון לא יאותו. מ"מ לפעמים הקצה האחד הוא השלם והטוב. ולפעמים הקצה ההפכי לו. כי הנה בכל מה שהוא עצב דהיינו ההתעסק בפעולות עבודתו ית' בזה ראוי יהיה שם יתרון ולא תסתפק באמצע ממנו. ואולם בדבור השפתים שאינה אלא שיחה קלה. יהיה אך למחסור. צריך שימצא בו הקצה האחרון של החסרון. כי מעוטו יפה אף נעים ורבויו מגונה מצד עצמו. וכ"ש הדבור אשר יהיה בו נבול פה שמטמא שפתיו בדבור נמאס. כאותה שאמרו הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וכו'. ובפ' שור שנגח. אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפי' שכר שיחה נאה. דאלו בכירה דקאמר מאב אמר ליה הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה הוא דלא. הא אנגריא עביד בהו. צעירה דאמר בן עמי א"ל הקב"ה למשה וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם כלל דאפי' אנגריא לא תעביד בהו. ודברים אלו נתקשו בעיני. כי הוא אמר שהקב"ה נותן שכר על שיחה נאה. דהיינו שעושה עמו איזה הטבה בשכר דבורו הנאה. מה שלא היה עושה מבלי זכות השיחה נאה והראיה שמביא מבני עמון שצוה דלא ליעבד בהו אנגריא נראה שאינה ראיה. כי מה שצוה על מואב אנגריא עביד בהו. היינו משום פריצות הלשון שדברה. וא"כ לעמון שלא היה שם לשון פריצות אין מקום כלל לענין האנגריא. ונמצא שאין כאן שום שכר על השיחה הנאה. תדע שגם על עשו אמר אל תתגרו בם. דמשמע כלל ואפילו אנגריא לא תעבדו בהו. והרי אין שם שכר שיחה נאה. הא למה זה דומה לשני אנשים שנכנסו לבית גנזי המלך, והא' גנב משם אבן יקרה. והאחר מאומה לא הביא בידו עם שהיה יכול לגנוב. וצוה המלך לתלות את הגנב. האם נאמר שהמלך רצה לתת שכר לאחר על נאמנותו שלא גנב וצוה שלא יתלוהו על, עץ כאשר עשה לאחר. הזה יקרא שכר. הרי בלאו הכי אין לו משפט מות. כי למה יומת מה עשה. ואם נרצה לתרץ זה במה שכתבו התוס' בגמ' באמרם מואבים עצמם לא כ"ש. וא"ת תינח אדומים ועמון מאי איכא למימר. ויש לומר דאיצטריך לאסור בהן אנגריא שהיו מותרין דאנגריא היו עושין שלא ברשות וכו'. דכיון דמסתמא האנגריא הותר שלא ברשות. היה השכר לבני עמון מה שנאסרה אצלם. אכתי קשה לי על דברי התוספת. דאם שלא ברשות היה עושה האנגריא מה הוא העונש שנתן לבכירה על פריצות לשונה דקאמרה מאב. שיעשו בבניה אנגריא. דמשמע דזה גרמו לה. והא בלאו הכי היו עושים אנגריא שלא ברשותי ואפשר לי לומר כי אין ספק ששתי האחיות בשמות אלו. נתכוונו שישאר הרושם נכר בהם היות הבנים נולדים מאביהן. אלא שהראשונה נתפרצה לבארו בפירוש בלי שום פקפוק. והצעירה אמרה ברמז בן עמי בן מי שהיה עמי תמיד כדפירש בב"ר דהיינו האב דמקדמת דנא היה אצלה תמיד בבית אחד. ופשיטא שדבר כזה לא ימלט מהגנות. כי מה שהוא מכוער ראוי להעלימו. ולאבד זכרו לחלוטין. לא יעלה על לב לעולם ולפי זה היה ראוי לתת לצעירה עונש כמו הבכירה כיון שסוף סוף יש בדבור זה כונת הודעת המעשה הרע ההוא. כמו שנתכונה גם הבכירה. אבל מ"מ להיותה שיחה נאה נאמר על צד היופי והנאות ולא בלשון פריצות רצה הקב"ה שיהיה לה שכר ע"ז. שלא תכנס בכלל עונש הכונה למען השרישו בלבנו מדת טובו יתב' וכמה ערב לפניו הדבור הנאה. כדי שנתרחק מהמנוול וכעור להיותו נמאס ונתעב בעצמו. משפיל מעלת ושלמות הלשון אשר ראוי לשמרה בטהרה ולא לטמאה והלא תסמר בשר הרואה דבריהם ז"ל בפ"ב דשבת. בעון נבלות הפה צרות רבות וגזרות קשות מתחדשו' ובחורי שונאי ישראל מתים. ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. דאיכא למידק מנא ליה דעונשים אלו הם בעון נבלות הפה. הרי הכתיב אומר כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה. וא"כ נאמר דבשביל כל אלו העונות הם שהם חנפים ומרעים ודובר נבלה. ולא בעון נבלת הפה בלבד. ואפשר לומר כי הם ז"ל הרגישו בכתוב אריכות כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה. יקצר ויאמר כלו חנף ומרע ודובר נבלה. ומה גם שמלת פה מיותרת כי ודאי הפה הוא הדובר ולא היל"ל אלא וכלו דבר נבלה. וע"ז פירשו כי הורה לנו הכתוב שעון נבלת הפה גורם שכל הסבות אשר מהם