בינה לעיתים חלק ב שנח

אם אמת הוא שכבר נתעורר על ככה. כי מאמרו זה ע"י מעשה ליכא שום נפקותא. ואגב ידוייק מה איכפת לן אי סליק בדרגא או נחית

ואפשר לנו לומר כי פסוק זה הוא בעמוס מתחיל כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו. ומסיים עושה שחר ועיפה ודורך על במתי ארץ ה' אלהי צבאות שמו. והנה ר' אילא ע"ה כשקרא פסוק זה בין שאר הכתובים. לא נתעורר לשום תמיהה. כמו שיש גם כן כמה פסוקים אחרים. אשר חכם אחד בכה על פסוק זה וחכם אחר על פסוק זולתו. כי אינו מההכרח שכל החכמים ירגישו מה שיש להתעורר בכל הפסוקים. אמנם עתה אירע שרבי אילא היה עולה בכולם. ושמע שהתינוק אשר היה שם בבית למעלה היה קורא מזה הפסוק תחלתו בלבד שהוא כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו. והפסיק בזה ולא התמיד בפסוק לסיימו עד סופו. ואין לומר שמא התינוק סיימו ורבי אילא לא שמע אלא תחלתו. ומידי הלוכו נתרחק ממנו ולא שמע לסופו. דהא ודאי ליתא. שהרי רבי אילא היה עולה למעלה בסולם אל הבית אשר שם הנער. וכל שכן שבעלותו מתקרב יותר אליו ואם שמע ממנו תחלת הפסוק פשיטא שאם אמר גם סופו היה שומעו גם כן בהיותו קרוב יותר מידי עלותו אלא ודאי שלא אמר יותר מדברים אלו ומזה נתעורר מאי האי דאפסקיה ינוקא לקרא אשר מדרכו לקרא פסוק שלם. הלא דבר הוא. ושמא מאמרו דהוה קא קרי ולא אמר דקא קרי. נראה שלא אמר דברים אלו פעם אחת בלבד אלא היה קוראם בהתמדה פעם אחר פעם. ע"ד הוא היה אומר ושת לבו לזאת רבי אילה ואמר מילדי העברים זה הכקרים אשר דברים אלו אומר אותם כמשתאה עליהם על כי כל אנשי לבב יאחזמו רעד. באמור עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. ואם ארז אשר בלבנון כמוהו אומר כן מה יעשו אזובי קיר קצרי רוח כמונו היום. פשיטא שחיל יאחז ונמס כל לב בחשבו מה ישיב. על תוכחתו ית' כאשר יוכיחנו על אמריו כי לא עמו בחטאו בלשונו הרעה. וחומרת ענין זה הניעתו למשורר ע"ה להכריז ולומר: לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם. מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. והדיוק מבואר איך אמר לכו בנים שמעו. כי הרוצה שאחרים ישמעו דבריו. צריך שיקראם יבואו אליו ולא שילכו מאתו. והיה לומר בואו בניה שמעו לי. אמנם יובן זה לדעתי במה שנדקדק שנוי אחד בא בדברי שלמה המלך ע"ה. כי כשמדבר על החכמה שהוראה על גפי מרומי קרה. כתוב שם מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי וגו' ולא באה אות הוא"ו לא במלת חסר ולא במלת אמרה. ואחר כך כשמדבר על אשת כסילות הקיראה לעוברי דרך. אמר מי פתי יסור הנה וחסר לב ואמרה לו. מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. הוסיף אות הוא"ו במלת חסר ובמלת אמרה. ובלי ספק לא היה זה על מגן אבל יראה כי המדבר דברים מגונים ובלתי ראוים מאיזה צד שיהיה ישתדל בכל עז ישמעם אותו האיש בלבד אשר ירצה לדברם אתו ולא זולתו פן יהיה לבוז. ולפיכך יבקש ממנו יתקרב אליו בסמיכות גדול וישמיעהו דבריו מן הפה אל האזן בלחישה. אך המדבר דבר חכמה ומוסר מודרכים לעבודתו ית'. לא יקפיד להשמיע בחוץ קולו וידבר אותם אל חברו גם בהיותו רחוק ממנו. כי מה לו אם ישמעום כל יושבי חלד. אחרי היותם דברים מוצדקים. אדרבה אם האחר ירצה שידבר לו בלחישה יש בזה קפידא, שמא יהיה נחשד למדבר עמל ואון. לפיכך החכמה השלמה היוצאה מתורתנו התמימה תקרה בפומבי על גפי מרומי קרת. שישמעו מרחוק כל השומעים אמריה כי נעמו: ואולם מי שיהיה פתי ובער שכדי לשמוע יסור הנה. ירצה להיות קרוב למען לא תהיה שם הרמת קול. אז חסר לב היא אומרת לו היותו חסר לב ונעדר השכל כסיל ואויל. כי למה תרצה לומר דבריה בחשאי מקרוב. אדרבה לכו לחמו וגו' לכו מאצלי אל מקום אחר ומרחוק תאכלו בלחמי היא קבלת תוכחתי וגו'. ובהפך זה אשת כסילות אמת הוא שעושה הוראות והמיות כאלו רוצה לדבר בפרסום ובקול רם על גפי מרומי קרת. אך בבא לידי כך לקרא לעוברי דרך היא אומרת מי פתי יסור הנה וחסר לב. קוראה לפתי וחסר לב שיקרבו מאד אליה. ויהיה סמוך פה אל פה לדבר בסוד. ואמרה לו לכסות קלונה לתת טעם אל רצותה לדבר בסוד. שהוא לפי שמים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. שהדבר שהוא בהעלם והסתר ודרך גנבה. יש בו יותר נעימות ומתיקות. והוא לא ידע כי אין הענין כן. ולא זו היא הסבה לדבר בדרך מחבואים. אלא להיות כי רפאים שם. לאשר יש בדבריה סבה שיגרום היות שם בהכרח רפאים והרוגים. לפיכך בעמקי שאול קרואיה. הקרואים ממנה תסתירם ותחביאם בעמקי שאול לדבר בהסתר גדול. כי לא ידוברו דברים אלי כשיוכלו להשמע כמאמר דוד ע"ה. הנה יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם כי מי שומע. ירצה יביעו וידברו דברי חרבות והריגה. לפי שאין שם מי שישמע. מה שאין כן החכמה שאדרבה תרחיקם להרים קולה. והוא דברי המשורר ע"ה לכו בנים שמעו לי. איני קורא אתכם תבואו אלי לשמוע לי מקרוב אלא לכו מאצלי ורחקו עצמכם ומשם שמעו. יען מה שאני