בינה לעיתים חלק ב שנז

הלא הוא מי שאוהב הימים כדי לראות בהם טוב השלמות ולהשיג האושר המקווה. ואשכילך איזה הדרך תשיג זה בהיות בידך המפתח העיקרי להנצל משני מיני חטא הדבור. הא' שהוא בא מהלשון כפי גדר שהוא שליח הלב. שאומר מה שהלב גומר לאומרו. ואז אין הלשון דובר דברים בעלמא אבל בעצם הלב הוא המדבר. וזה הוא כשמדבר הרע עצמו שרוצה. לדברו מבלי שום העלם או מרמה. וע"ז אמר נצור לשונך מרע. תזהר מהלשון שלא תאמר בשליחות הלב. הרע ממש בפירוש. ועוד מזאת תשמור השפתים. שאעפ"י שלא ידברו רע אלא טוב לא יהיה זה מן השפה ולחוץ בדבור בעלמא במרמה ובערמה מבלי הסכמת הלב. כי אז יתייחס זה לדבור השפתים. ואני מרבה להזהירך כ"כ ע"ז בשביל מה שנמשך מזה והוא סור מרע ועשה טוב. שאם תשמור הלשון והשפתים שהם כלי הדבור. תוכל לסור מעשות כל רע ולעשות טוב ע"י התורה. אך אם אתה מטמא הלשון. גם תורתך תהיה בלתי טהורה. ולא תנצל מרשת העונות. והנה ר' ינאי ע"ה כשהראה לו הרוכל הפסוק הזה עם מה שקדם לו מההכרזה והתשובה. שת לבו וירד לעמקן של דברים. ואז נתעורר להבין שאף שלמה ע"ה מכריז כזה שאמר שומר פיו וגו' ואמר שכל הימים שהיה קורא פ' זה וראה אותו כפול בפיו ובלשונו ושדבר דבריו סתומים. מבלי שיאמר ממה ישמור פיו וממה ישמור לשונו. ולמה יחס הצרות לנפשו היה שופט שבלי ספק שלמה ע"ה נסמך בהבנתו על מה שנתפרש במקום אחר. אלא שר' ינאי לא היה יודע היכן. ירצה לא היה יודע היכן ובאיזה מקום הוא פשוט ומפורש סתמיות פי' זה של שומר פיו. עד שבאמצעות הרוכל ידעו כי מתוך פסוק נצור לשונך וגו'. כפי מה שנתפרש מדבריו יובן ג"כ כאן שומר פיו על מה שאומר בפה מלבד במרמה בלי שליחות הלב באמתות מחשבתו. ולשונו בשליחות פנימיותו שמדבר רע ממש זה ודאי שומר מצרות נפשו. כי כיון שינצל מחטא הדבור. הוא מפתח גדול לסור מרע ולעשות טוב ולבלתי הגדיל עונות עד לשמים ונמצא מציל את נפשו מני שחת. ומביאה אל החיים הנצחיים. והוא מה שמזהיר משה ע"ה לישראל זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. יאמר מי שהוא מוציא שם רע שיש בידו חטא זה מהלשון. הנה זה אעפ"י שיש לו תורה אינה כלום והרי היא נחשבת כאלו לא היתה אצלו. אך זאת תהיה תורת המצורע. זאת התורה תהיה ותקרא תורת המצורע להגין עליו. דוקא ביום טהרתו כשהוא יטהר מחטא זה וישוב ממנו כי ישמור לשונו מעון הדבור. כי אז טוב לו ותורתו תהיה תורה. ויאמר בו באמת היותו חפץ חיים תחת היות מתחייב בנפשו בלשונו הרע בשימשיכהו להרבות ולהגדיל עונות וחטאים. וכבר רמזו זה ישראל שהרגישו בעצמם היות הדבר כן כשאמרו

חטאנו כי דברנו בה' ובך. כי שדברו העם באלהים ובמשה נשלחו בהם הנחשים השרפים ומת עם רב והם ידעו והכירו סבת המיתה ואמרו חטאנו כי דברנו כו'. וכונתם לומר העונש שבא לנו חמור כל כך ממיתה משונה כזו. הוא על כי מתוך מה שדברנו בה' ובך. נמשך לנו שחטאנו כמה עונות וחטאים. ומקביל לזה אמר החכם ע"ה מרפא לשון עץ חיים וגו'. ירצה המרפא אשר נעשה אל הלשון אשר חלתה מחולי הדבור הרע. וזה מרפא אותה שמחזירה למוטב. הוא ודאי עץ חיים כי את נפשו יחיה וחי לעולם: דרוש שני על תועלת השתיקה

פרק יש בערכין. א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא מ"ד מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. אמר הקב"ה ללשון כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחד של עצם וא' של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה

לבב אניש יחרד ויתר ממקומו בהתאמת לו כי הוא יתברך השופט כל הארץ לא יעשה משפט חרוץ ודין נחוץ לפעולות אדם בלבד במה שבא לידי מעשה ממש ומעללי איש. אבל הוא צופה ומביט ורואה גם כן בפרטות מוצא שפתיו ושומר מה מלל ומה היו דבריו. למען מפרי איש ישבע כל אחד ואחד על פי דבורו הן לטוב הן להפכו. כאשר כן תמה רבי אילא ע"ה בפ"ק דחגיגה דאמרינן התם. ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי רבא בר שילא שמעיה לינוקא דהוה קא קרי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו. אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. ויש בו מהדיוק איך נתעורר עתה ר' אילא להגזמה זו בשמעו פסוק זה מפי הנער. היתכן לא קראו הוא קודם לכן כמה פעמים. ולמה בפעם הראשונה כשהגיע לפסוק זה לא שת לבו לזאת. והלא בזה הפ' נאמר על כמה שלמים וכן רבים. כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי. ואפי' נאמר דכי הוה מטי. דהיינו שבכל פעם שהגיע לאותו פסוק היה בוכה. ומסתמא כן היה דעת ר' אילא ג"כ בפסוק זה. ועכשיו ששמעו מפי הנער. חזר לומר מה שהיה מדרכו. מ"מ יקשה מה לנו לתלות הדבר במה שאמר זה עתה עבור שמעו אותו מהנער כיון שלא היה אומר זה לשום אדם. ויותר היה צודק שיאמר הגמרא כמו שאמר בכל האחרים. כי הוה מטי להאי קרא וכו'