בינה לעיתים חלק ב שנו

פועלי און. מאותם הפועלי און בפועל נגלה ממש המתרגשים עלי ובפה מלא יטיחו דברים נגדי ובארם אחת אחת. באחרון החל באמרו אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצם דבר מר. שני מינים אלו ידמו בלשונם לשני מיני הכאות בשני כלים משונים החרב והחץ. כי החרב מכה האדם בה עודנה בידו ובשעת המכה ידו וחרבו באים כאחת ונראה המכה נעשית מהאיש המכה תכף ומיד בה שעתא. כן האיש המדבר בשפה ברורה נמצאת לשונו שנונה כחרב ובעת הדבור עצמו מקניט את חברו מיניה וביה, אך החץ אינו כן. כשהאדם יורה אותו הנה אינו עושה שום מכה בשעת וברגע איתה הירייה. אלה אחר שיצא החץ מידו הוא הולך ונתחב בגוף שכנגדו ומכהו. ובאותה שעה אין יד המשליך נוגע בו. ככה סוד המרעים המסתירים רעתם. מדברים דברים שאינם מכים מיד. אלא אחרי כן הם עושים את שלהם. וע"כ בא הדמיון בדבריו ית' חץ שחוט לשונם. ומאיזה אופן שיהיה חטא הלשון הוא אבי אבות כל העונות כי ממנו ימשכו ויתהוו כאשר אמרנו למעלה והבאנו מאמרם ז"ל פ' יש בערכין ארשב"ל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים שנא' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ וההרגש מבואר. כי כפי דבריהם שגודל העונות עד לשמים נמשך מלשון הרע. היה ראוי שיאמר הפסוק להפך לשונם הלכה בארץ ושתו בשמים פיהם. ואפשר ירצה אלו המדברים בפיהם מה שלא יאות. אל יחשבו שלא עשו פגם אלא למטה בארץ. כי האמת הוא שגם בשמים ממעל שתו פיהם מחמת העונות הגדלים עד השמים. והסבה בזה כי עד עכשיו היתה לשונם טהורה ומעולה והיה לה מקום לעסוק בדברי תורה שהיא תבלין ליצה"ר ומצילתו מן החטא אבל עכשיו ע"י דבורו הרע לשונם תהלך בארץ תאבד מעלתם ורוממותם ותהלך בתחתיות ושפלות הארץ זוחלת עפר כי לא יאות לעשות פרי בלמוד תורה. עם כלי מכוער הוא הלשון מטונפת ומלוכלכת בדברים רעים ולא תצלח למלאכה. ונבא למאמרנו כי לדעתי הרגישו מה זה שיחס כאן לשון תורה אצל המצורע ולא אמר משפט או חקת וכיוצא. או לא יאמר כלום אלא בקצור וידבר ה' אל משה לאמר המצורע ביום טהרתו יובא אל הכהן. ועוד אם על כל פנים ירצה לומ תורת המצורע. מ"מ מלת תהיה היא מיותרת ויאמר זאת תורת המצורע כמו זאת תורת העולה והרבה כזה. ע"כ אמרו שיובן זה בפסוק מי האיש עם מעשה הרוכל. אשר מתוך מה שהורה מטוב מדותיו והשכלת עניניו בכל מה שעשה. הוציא רבי ינאי פרי למוד הבנת הפסוקים. וזה כי הרוכל המשכיל והעניו הזה. לאשר היה מתאוה להיישיר ולהדריך רבים מעמי הארץ. בשמירת הלשון להזהירם מהדבור הרע. לסבת גודל ההפסד הנמשך ממנו. והוא היה מחשיב עצמו לבלתי ראוי והגון לכך. וחשב שאם היה עושה פעולה והכרזה זו בכרכים הגדילים מקום אשר שמה ישבו כסאות למשפט שלומי חכמי ישראל. יהיה זה לו עזות פנים להיות מוכיח את העם במקום גדולים. כאלו החכמים ההם לא ישיתו את לבם להוכיח במה שיצטרכו והיה זה אצלו כענף משרש המורה הוראה במקום רבו. ולפיכך בצפורי שהיתה עיר ואם במדינות גדולה מלאה חכמים וסופרים. לא היה מכריז כלום. אבל בעיירות הסמוכות לצפורי שהם ערי הפרזות. אשר מן הסתם הן מהכת ההמוני ואין מדרך החכמים השלמים להתיישב אלא במקום תורה שם היה מכריז להקהיל לו קהלות מאותם ההולכים בתום לבב. ואומר להם להגזימם מאן בעי סם חיי. כי הוא ידע היות הלשון הרע גרמה בשלוח אל כל העונות אשר בהם יתחייב בנפשו וגורם מיתה לעצמו. נמצא שקיום החיים תלוי בהתרחק מלשון הרע כאשר יבאר מפסוק דהע"ה. ע"כ היה מכריז מאן בעי סם חיי להפרישם משני מיני נזקי הלשין. וקרה מקרהו שנפל במה. שברח כי רבי ינאי ע"ה הוה פשוט וכשמעו הכרזתו קראו. והשיב לו הרוכל לאו את צריך ליה ולא דכוותך. רצה לרמוז לו כי דבריו לא היו אלא לשתי כתות. האחת למדברים ממש לשון הרע ומזה הצד ודאי אין אתה צריך הכרזה זאת. כי בלי ספק אתה שלם ולא יצא מפיך דבר רע. והשנית לאותם שעם שאינם מדברים רע רק טוב. אינם כמותך בכונת התכלית כי מחשבתם הנסתרת היא לרעה. אמנם אותם שהם דכוותך. שבמה שיזדהרו מלדבר רע יהיו כמותך וידמו לך בטוב הכונה. לא יצטרכו לזה. ולפי שלא באר הדברים בפירוש. סרב בו עד שגלה. האמנם כי היה מכונת צדיק הרוכל הזה להתבונן בעצמו כי אפילו בדרך אמירה בעלמא לא יאות לו לפתוח פיו בפני ר' ינאי לומר לו פסוק המשורר בבטוי שפתים. כי נראה לו היות זה יוצא מגדר המוסר וחשיבות. אבל לבלתי היות עוד סרבן הוציא לו ספר תלים ובשתיקה מיוחסת הראה לו הפסוק מי האיש החפץ חיים, וגו'. אשר מתוך הכרזתו מאן בעי סם חיים. וממה שאמר לאו את צריך ולא דכוותך כאשר אמרנו. הוא מובן מה שרצה לדייק בפסוקים ופירושו עליהם כי מלבד היותו כפול אמרו לשונך ושפתיך. עוד ראוי לדעת למה בלשון אמר מרע ובשפתים אמר מרמה. ועוד מלת מדבר מיותרת. כי כמו שבתחלה אמר לשונך מרע ולא אמר מדבר רע. יאמר גם כן ושפתיך ממרמה. וכל הפסוק היה יכול לאמרו בחלוקה אחת נצור לשונך ושפתיך מדבר רע ומרמה. וגם שייכות הפסוק הבא אחריו סור מרע וגו'. ומפני כל זה יפורשו הפסוקים שאמר המלך החסיד ע"ה. התרצה לדעת מי הוא האיש החפץ להיות חי החיים הנצחיים האמתיים.