בינה לעיתים חלק ב שנד

כי מלאה הארץ חמס מפניהם ואיזהו חמס ואיזה גזל א"ר חנינא חמס שוה פרוטה וגזל שאינו שוה פרוטה וכך היו אנשי המבול עושים היה מוציא קופתו מלאה תורמוסים והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות מש"פ עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין. א"ל הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה אף אני אעשה עמכם שלא כשורה הה"ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה. ואולם הרב בעל יפה תואר ז"ל גרים איפכא חמס פחות מש"פ וגזל ש"פ דהכא חמס כתיב וקאמר א' מהם מוציא קופתו וכו' וקשה לפי גירסתו אי קאמר מעיקרא חמס פחות מש"פ ואח"כ וגזל ש"פ. היכי סמיך ליה מיד וכך היו אנשי המבול עושים וכו' דמשמע ממלת וכך דקאי אגזל דסליק מיניה. וזה הוא להפך שלא היו עושים כך. אלא בהוראת מלת חמס. ודוחק הוא לומר דוכך לא קאי אדלעיל אלא למאי דמפרש בתר הכי. והנכון היה שלא יזכיר מלת וכך אלא יאמר בסתם. ומה היו אנשי המבול עושים וכו'

ובעניותי אני מקיים גירסת הספרים מבלי הכניס עצמנו לשבש במה שנדייק עוד למה שאלו איזה חמס בפ' זה דכי מלאה הארץ חמס ולא בקרא דלעיל ותמלא הארץ חמס ונרא' כי הם ז"ל הרגישו שנוי הלשון כי לעיל אמר ותמלא הארץ מבנין נפעל שהוא בלי ספק הצודק בזה. לומר שהארץ נתמלא מהחמס וכאן אמר כי מלאה הארץ שהוא מהקל. לכן אמרו כי תובן הכונה במה שנדע החלוק שבין חמס לגזל. כי חמס נאמר בדרך כלל על ש"פ. וגזל על פחות מש"פ. וכן היו אנשי. המבול עושים. כי היה מערמתם לכוין שיהיה גזל בלבד פחות מש"פ כדי שלא יוציאו ממנו בדיינים. נמצא שכל א' וא' מהם בפני עצמו לא היה חייב כלום בדין. כי לא היה אצלו חמס שלם. אמנם הלוכד חכמים בערמם ית' ויתעלה שמו. בראות רוע לבם ורשעת כונתם לא רצה לדונם כפי הפעל החיצוני אלא כפי תכליתם הנפסד. וזה כי הדבר גלוי ומפורסם שכל ישעם וכל חפץ היה שבין כלם תלך לטמיון קופת אותו העני ויכלה ממונו לחלוטין. ולתכלית זה כבר יצא לפעל מצד כללותם כי עם היות שכל א' לעצמו אין בידו חמס שלם הנה כבר מלאו הכלל. ויצדק מחובר מה שלא יצדק נפרד. וזה הוא קץ כל בשר ירצה התכלית של כל בשר הוא מה שבא לפני ועלה לפני בית דיני. דהיינו כונת כלוי ממון חבריהם יען מלאה הארץ חמס. הארץ בכללה מלאה החמס החסר לכל א' בפני עצמו כי בין כלם נעשה חמס מלא ושלם מש"פ ולמעלה ועל כן הנני משחיתם את הארץ. משותפים יחד עם הארץ בכללה למען יתחייבו ולא לכל א' בפ"ע נמצא שכל יחיד כפי מה שהוא איש בפ"ע הגוזל פחות מש"פ לא היה יכול להקרא רשע גמור אך לא יצדק גם כן עליו שם צדיק בתמימות כיון שכבר גזל איזה דבר. ויהיה נעדר הצדקות בהצפרפותו עם אחרים. אבל נח איש צדיק תמים היתה צדקתו בתמימות ושלמות. שלא דבק בידו מאומה בי בבחינת היותו איש מאישי זמנו. ובין בהצטרפו אל דורותיו. ואולם החלק הב' שאמר ומעוט בעריות נראה שהיה צודק דינו בדורות ההם. אבל בזמן הזה נוכל לומר בטח רוב בעריות. כי הוא מבואר שאין אסור הערוה תלוי בלבד בפעל המגונה. אבל יש כמה דברים נכנסים באסור זה. ומכללם ההסתכל בנשים אפילו הפנויות וכ"ש הנשואות להיות העין הסרסור הגדול והמסית ומדיח האמתי לעבירה. ודבר זה ודאי צריך תקון גדול. הלא ראינו במה שאמרו בפ' במה בהמה על ויקצוף משה על פקודי החיל. א"ר נחמן אמר רבה בר איבו. אמר להם משה לישראל חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לא נפקד ממנו אמר להם א"כ כפרה למה אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן ה'

תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה. והכונה אצלי בפירוש הפסוק לפי דעתם ז"ל. שאמרו עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה: אשר בידנו וגו'. כבר ידענו שפירשו מלחמה זו על מלחמת היצר. והנה העבירה הנעשית בפעל בכלי המעשה היא מתייחס אל הידים להיותה הכלים העיקריים שבכל הפעולות. ועל כן אמרו כי בדבר המלחמה השייכא לידים שהיו מוסתים מיצרם הנלחם בם לעשות בפעל מעשה העבירה. בזה נשאו את ראשם ומצאו בעצמם שלא נפקד, ממנו איש. כי שום אחד מהם לא נכשל בעבירה ממש. אך מה שהקרבו קרבנות אלו היה בלבד על המחשבה. דהיינו לכפר על נפשותנו לפני ה' להיות לנו כפרה על מה שהוא לפני ה' לבדו. היודע מחשבות לב כי מידי המחשבה לא יצאנו. ונמשך זה מפני שזנו עיניהם מן הערוה. ואנחנו לא נדע חומר איסור זה וגרמת נזקיו ותמיד כל היום ראה ראינו מידי עבור אשה נשואה ברחובות קריה. אליה ישגיחו אליה יתבוננו מכף רגל ועד ראש. אם תצא כלה מחופתה ובאה אל בית הכנסת או אל חמיה ויתלוו אחריה רעותיה עושים שורות של בני אדם אלה מפה ואלה מפה מפתח ביתה עד פתח בה"כ ומסתכלין בכונה עצומה בזיו יפיין ובהדור לבושיהן. אוי לעינים שכך רואות. גם על אלה תפקחו עיניכם הטהורות ורק הרחק תרחיקו ללכת מאד מן המקום אשר האשה עוברת שם לבלתי תחטאו אחרי עיניכם, והלואי לא היה האיסור עובר ממצב זה. אבל בעונותינו שרבו. גדלה המרידה כי הגיעה הפריצות