בינה לעיתים חלק ב שנא

המעשה ואין לדבור גרידא מבוא לזה כלל. ואמר הנביא ע"ה כי מגדולת המלך הקדוש הזה שהוא יהיה בעניניו בהפך מה שהוא בטבע המין האנושי כי מה שאצל האנשים יצטרך דבור ואמירה יעשהו בפועל ממש בלי שום מוצא שפתים. אין אומר ואין דברים. ומה שיעשה שאר כל האדם בכלי המעשה יעשה אותו בדבור בעלמא. וזה כי הוא ישפוט הדלים לא באמירת הדין ובברור המשפט בפיו. לומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. אלא שהוא בעצמו בכל פעולותיו ובכל מעשיו יעשה תמיד הצדק המוחלט והגמור וממולא באותו הצדק הנמצא בו. יבא לשפוט את זולתו כי יעשה רושם חזק בלב כל אדם מה שיראו בו מהצדק ויתרחקו מעשות שום דבר מעוקל וצא יצטרכו להתקרב למשפט בשביל שום טענה כי ממנו יראו ונמצא המשפט נעשה מאליו. כההיא דסוף פרק חזקת. רבי ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים אתו בני רשות הרבים הוו מעכבי עליה. אתא לקמיה דרבי ינאי אמר ליה זיל השתא אתא למחר בלילה שדר קצייה לההוא ד דדיה למחר אתא לקמיה. אמר ליה זיל קוץ. אמר ליה הא מר נמי אית ליה אמר זיל חזי אי קוץ דידי קוץ דידך אי לא קוץ דידי לא תיקוץ את וכו'. ואיכא למידק למה ליה לארוכי כולי האי זיל האידנא ותא למחר. לימא תא למחר. ופשיטא שאם יבא למחר יצטרך ללכת עכשיו ולמה לא נתן לו שום סבה על מה שמענה דינו. כדאשכחן ברב פפא פ"ק דביצה דכי קאמר לאושפזיכניה כה"ג זיל השתא וכו'. קאמר טעמא משום דרב לא מותיב אמורא מי"ט למחר וכו'. וכן באמרו זיל חזי אי קוץ וכו'. יאמר בקצור דידי נמי קוץ. וזה יספיק כיון שידע שכבר נקצץ

ונראה לי כי רבי ינאי ע"ה הבין מזה האיש שהיה מורה היתר לעצמו לבלתי קצוץ האילן בהיותו סומך על רבי ינאי שגם הוא היה לו אילן כיוצא בזה. תדע שלא באו בני רשות הרבים לתבוע לפניו תביעה זו. אלא הוא הקדים לבא לפני ר' ינאי להציע השאלה בחשבו שיאמר לו שהדין עמו. ושוב לא יוכלו בני רשות הרבים לעכב עליו בפני שום בית דין. וכיון שראה רבי ינאי שמעשיו גרמו לזה שיקיים אילנו. היה רוצה שגם ע"י מעשה שלו יתקן האחר עותתו מבלי שיאמר לו כלום. ולכן אמר לו זיל השתא ותא למחר להורות לו שאין תכלית כונתי החזרה למחר אלא העיקר המבוקש הוא שילך עתה לחוץ ולא יתעכב כאן. שהוא רימז לו שמההליכה לחוץ תתברר לו שאלתו וישים לב על זה לומר. למה זה ישלחנו בלי שום תשובה ויתעכב דיני בלי התנצלות בדבר שהוא בלי ספק פשוט אצלו. והוא מקפיד בפרטות על ההליכה. הלא דבר הוא. ומתוך כך יבין שודאי כונתו שילך עכשיו לראות מה יצוה רבי ינאי לעשות בשלו. ויעשה כן גם הוא וכשחזר אליו עדיין עם השאלה חשב שמא כשבא זה לשאול מעיקרא לא ידע כלום מאילנו של רבי ינאי. ולפיכך לא נתן לב על דבריו. ללכת לראות מה עשה בשלו. ומפני זה השיב לו מיד זיל קוץ. אך כשאמר לו הא מר נמי אית ליה. אז נכנס בלבו ספק. והוא אחת משתים אם שזה לא הבין כונתו ולא הלך לראות מה היה מאילנו של רבי ינאי. ואם שהבין והלך ולא מצאו קצוץ. כי אעפ"י שהוא שלח לקצצו. אולי השליח לא עשה שליחותו ועל כן אמר זיל חזי וכו'. למען ישוב להגיד לו שאם לא נקצץ ישוב לשלוח לקוצצו עכ"פ. נמצא א"כ שרבי ינאי היה רוצה להגיד דבר המשפט ע"י מעשה בשל עצמו

וזה הוא מה שנשתבח בו המלך המשיח. שישפוט בצדק הנמצא בו את הדלים. מבלי שיצטרך לומר להם כלום גם כשיבא להוכיח לא יוצרך להרבות דברי תוכחות וכבושין. אלא תוכחתו תהיה ע"י היושר אשר ימצא בו. כי כשיראו כל דבריו ביושר ובאמונה. ישתדלו להדמות אליו. ולא יצטרכו לשום תוכחות. ובהפך זה היסורין ועונשי הגוף שיצטרכו בהכרח לכלי המעשה. הוא יעשהו ע"י דבור בלבד. כי יכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והוא הוא מאמר איוב מה נמרצו אמרי יושר. כלו' עם היית היושר שעושה האדם הוא דבר נעשה בפעל בלי השמעת קול. כי אין שם הוצאת שום אומר ודברים. מ"מ אמר ע"ד נעימות המשל. שהאמרים היוצאים מן היושר הנמצא באדם. הם אמרים נמרצים וחזקים. משמיעים קול גדול כאלו יריעו אף יצריחו ונכנסו דבריהם באזני בני אדם לאמר עשו כמוני. ומה יוכח הוכח מכם. כמה גדול ועצום הוא התוכחה כשהוא מכם הבא מצד עצמכם מבלי שום דבור. יהיה הגוף שלכם. הוא עצמו מאליו המוכיח מצד המעשים הטובים והישרים הנראים בכם. כי בלאו הכי הלהוכח מילים תחשובו. האם נראה בעיניכם שכדי להוכיח תצטרכו לחשוב מחשבות לחבר דברים ומלין ביופי המליצה למען חקות בלב השומעים כונת התוכחות שקר וכזב אתם נוחלים כי באמת לרוח אמרי נואש. להבל ורוח יחשבו האמרים והדבורים הבאים מהנואש הוא הבלתי מתקשט ביופי המעשים כי לא יעשו שום רושם בשומעים. ואם כן העיקר המשמיע קול הברה גדולה. הוא פועל היושר והמעלה עצמה

וזו הוא כונת המאמר אשר אנו בו. כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. כלום אף עפ"י שיראת שמים מביאה את האדם