בינה לעיתים חלק ב שמט

וגו'. ולא הכל בפעם אחת לכן אמר וחזרת ואמרת לחזות בנועם וגו'. כי עתה חזר לומר שאלה בפני עצמה. ולזה לא אמר ולחזור בוי"ו העטוף. ואמר כי למד כן מאת ה' ב"ה. כי גם הוא יתב' אמר ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וגו'. ולא אמר וללכת אלא תחלה שאל בלבד ליראה את ה' ואח"כ פתחת פתיחתא חדשה. כאלו היא תחלה שאלה ודבור ללכת וגו'. גם אני למדתי ממך. וזה הוא אחת שאלתי. הנה תחלה שאלתי שאלה אחת בלבד. והנה מאת ה' ירצה מאת ה' ית' בא לי למוד שאבקש עוד שאלות אחרות אחריה. באופן שאבקש אותה השאלה על הדרך ששואל ה'. שעם היותה תחלה לבדה אינה נשארת יחידית אלא באות אחריה אחרות. ודיו לעבד שיהיה כרבו. ואמנם ע"פ מה שאמרנו לפי כונתנו יאמר שאלה אחת אני שואל אבל איני רוצה תנתן לי שאלתי ע"י אחר בהסתרה. אלא מאת ה' אותה אבקש. אני מבקש אותה מאת ה' עצמו. הוא ית' יהיה הנותן. והשאלה היא שבתי בבית ה' כל ימי חיי. אך שאחזה בנועם ה' שאזכה לנועם זה לחזות פני קדושתו בהשגת החן הזה. ולא בהסתרת פנים. ואיוב אמר

מי יתן תבא שאלתי ותקותי יתן אלוה. הן אמת כולי האי ואולי אוכל להשיג שהשאלה שאני שואל היא תבא אלי מאליה יבא הטוב ויבא מ"מ. אמנם עדיין יש לי תקוה ותוחלת בחסד עליון יתן אלוה יזכני הוא ית' שהוא עצמו יהיה הנותן השאלה הזאת ואכירנה ממנו ולא שתבא ממילא כאילו אין שם נותן כי זה אליה וקוץ בה. ולכן אנו מתפללים אל תשיבנו ריקם שנשיג מה שאנו שואלים ויהיה זה מלפניך ממש ולא באופן אחר כאמור. ואת הכל יעשה יפה בעתו ברחמיו הרבים. אם גם אנחנו כלנו נשתדל ליפות את מראינו במעשינו הטובים ולהשלים בתפלתנו המכוין הראוי: עת לחשות דרושים למעלת השתיקה. לרסן הלשון בדבורים הבלתי ראויים. דרוש ראשון

בתרא פרק גט פשוט. א"ר יהודה אמר רב רובן בגזל ומעוטן בעריות והכל בלשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך. אלא באבק לשון הרע

החסיד האלהי בעל חובת הלבבות ז"ל. ברצותו להמציא דרך נכונה להביא בם האדם אל הפרישות כפי מה שיאות בחושים הגופניים ובחושים הנראים. כתב בפ' ה' מאותו השער שיתחיל בראשונה לאסור הלשון ולבלום השפתי' עד שתהי' הנעת האבר הכבד שבאברים יותר קלה מהנעת הלשון ולהיות הלשון מהיר בתנועתו וחטאיו רעים מכלם בעבור קלותו וכו'. והמתיק הענין בהמשילו הלשון לשער האוצר שכשישמור השער יהיה שמור האוצר ומה שיש בו ובהיות השער פתוח יצא מה שאינו חפץ וכו'. נמצא אם כן חסימת הלשון ובלימת השפתים סבת שמירה מעולה אל אוצר הגוף לבלתי יחטא ויצא חוץ ממחיצת שלמותו. ואולי לזה רמז המשורר ע"ה באמרו

אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. אמר כי כשהיה רואה עצמו נרדף מהרשע העצמי הוא יצרו הרע ובהיותו לנגדו מבקש להכשילו לבלתי ישמור דרכיו הישרים. הוא לא מצא לזה תקון יותר חזק ובריא ממה שהוא להזהר בשמירת השער דהיינו הלשון לבלתי חטוא בה. כי בהמנעו מחטוא בלשון כבר הוא שמור בזה מכל הדרכים. וזה אשמרה דרכי. ובמה זה תהיה שמירה מעולה זו אל הדרכים שלי מחטוא בלשוני בהזהר מלחטא שום חטא בלשוני ואיך תהיה הזהרה זו בארו באמרו אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. שכל עוד שהרשע האויב הזה יהיה לנגדו שהוא בלי ספק כל ימי חייו. כי בשום זמן לא יתרחק ממנו. לעולם יחסום פיו ויבלמהו מלדבר. כי בזה ודאי יהיו כל דרכיו שמורים ובטוחים. ובאר מתועלת השתיקה באמרו נאלמתי דומיה וגו'. וזה מיוסד לדעתי על מה שאמרו בירושלמי פרק מי שהיה טמא

תני רבי חייא יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים וגם שלמה אמר גם אויל מחריש חכם יחשב. אין צ"ל חכם מחריש. והרגיש מוהרר"י בן חביב זלה"ה דמאמרו תחלה ק"ו לטפשים. יראה שהוא מבואר וצודק יותר בטפשי' מבחכמים. ומאמרו בסוף ואצ"ל חכם מחריש משמע שהוא יותר מבורר וצודק בחכמים מבטפשים והוא ע"ה חלק בין יפה שתיקה לחכם יחשב. וכבר הרגיש הוא בעצמו דוחק הלשון דקאמ' וכן שלמה אמר וכו' ולי אפשר כי הוא מהמבואר שאין דבורי כל האנשים שוים בנושאיהם. כי כל אחד ידבר במה שמתעסק בענין פרטי מיוחד אליו לפי מלאכתו שהחכם ידבר בעניני חכמה ודעת. והטפש ההמוני ידבר במילי דעלמא ודברי הבאי. ואין ספק שיותר יצדק בדבורו מי שהוא בעל מלאכת אותו הדבור מזולתו שאינו מענינו. ולא נטה מטבעו אליו. ועתה א"ר חייא כי אפי' החכמים המדברים תמיד