בינה לעיתים חלק ב שמז

מר וכו'. מאי קא מתמה מאי כולי האי וכו'. פשיטא שהכונה כפעם בפעם למען זכות הרבים תועילהו

ועל כן אני אומר כשנדייק באריכות לשון של אבא בנימין אין תפלתו של אדם נשמעת וכו'. והיה מספיק לומר אין התפלה נשמעת אלא בב"ה. אבל הכונה הוא כי המהודר מן המהודר בענין התפלה הוא לבקש שיצטרפו לו שתי זכיות לסייעו

הא' זכות המקום שהוא בית הכנסת. כי להיותו מקום מקודש מיוחד לתפלה ולשבח בו ית' בשירים ורננות. יועיל איכות המקום. לשתעשה התפלה הפרי המבוקש

והב' זכותא דרבים דעדיפא שיתפלל בחברת הצבור. ושתיהם נקבצו באו לו לאדם כשהוא בא לב"ה להתפלל בשעת התפלה אך אם לא יוכל להשיג את שתיהן. ישתדל לפחות על אחת מהן שאם לא ימצא להתפלל בעשרה. יבקש מיהו להתפלל בב"ה כדי שתספיק קדושת המקום להועיל לתפלתו מה שחסר בהעדר הרבים ובהיותו יחידי. וזה הוא שאמר אבא בנימין אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה. ירצה כשהיא תפלתו מיוחדת של אדם יחידי שאינו מצטרף עם הרבים. אינה נשמעת אלא בב"ה. אבל בלאו הכי הרי הוא קרח מזכות הצבור וגם מזכות המקום ולא תשמע תפלתו. וכן בהפך כשיהיה לו איזה עכוב. ימנעהו לבא לב"ה. ישתדל על הזכות האחר מהצערפות הרבים שתסייעהו בתפלה. והשתא ראה ר' יצחק לרב נחמן היה חסר בתפלתו משתיהן כי לא היה הולך לב"ה וגם לא היה מחזר אחר עשרה. וע"כ היה מבקש ממנו ישתדל לפחות על א' מהם. והוא מה שאמר לו תחלה. אחר היותך מתפלל ביחיד. למה לא תלך לב"ה. כי שם מקום יועיל ליחיד ולא חוץ ממנו. וכשאמר שאינו יכול לילך כי תש כחו כדפרש"י ז"ל. הלך לו אל האחרת שיקבץ עשרה. ותועיל זכותם תמורת זכות המקום של ב"ה. וכשראה שלא היה אפשר לו בשום א' מהנה. בקש תרופה אחרת מצד הזמן שיתפלל בשעה שהצבור מתפללין ורב נחמן היה סבור שאין תרופה ליחיד אלא כשהוא בב"ה ממש. או כשהוא חוץ מב"ה בהיותו יחד עם הרבים ובחברתם אבל כשאינו בב"ה וגם הוא לבדו במקום אחד. והם רחוקים ממנו במקום אחר. לא יקרא זה צרוף. ולזה אמר מאי כולי האי. כלומר אפי' אעשה כל ההשתדלות הזה שאצוה לש"צ יודיעני השעה שהצבור מתפללין ואתפלל אני אז מאי הוי ומה יועיל כיון שאני נפרד מהם. אז אמר לו כי עכ"ז יועיל מאד כמאמר רשב"י ע"ה שדקדק בכתוב אמרו ואני תפלתי לך ה' וגו' שעם היותי אני לבדי המתפלל. אבקש לפחות העת והזמן של רצון. והוא בשעה שהצבור מתפללין וכו'. ואם לא כן כשיחסר המקום הראוי. תתעכב קבלת התפלה ונמצאו חמשת הפרטים האלה מונעים גדולים:

האמנם גדלו חסדיו ית' ורחמיו העצומים. ואין לנו להתייאש מהם. כי עם כל העכובים האלה והראותם פנים של קושי. עדיין קותה נפשנו להשיג כל מבקשנו בתפלתנו. ויפסיק דבר אחד בלבד שיצטרף בתפלה. לסלק כל אלו המונעים והעכובים והוא בהיותה נאמרת בכונה רצויה ממעמקי הלב ולא כגוף בלי נשמה. כי בכח הכונה החזקה יסתור ויפרוץ כל החומות האלה ויקובל ברצון לפני בוראו ושום דבר לא יעמוד בפניו. ועל כונה זאת נפרש אותה שאמרו קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. כי לכל קוראיו יהיה קרוב אפי' ימצאו אצלו עכובים אלו לכלם יתקרב וישמע. והוא כשיקראוהו באמת. שהוא ממש מוביות הכונה והתעצמות הרעיון והמחשבה. כי המתפללים מן השפה ולחוץ בלא לב והתעוררות הפנימית. תפלתם אינה באמת אלא כי חוכא ואטלולא ומצות אנשים מלומדה. וגדול כח התפלה המכוונת. כי ע"כ בהיותה באמת מלב ומנפש. אפי' הוא רשע גמור אי אפשר מבלי תצטרף עמה ממילא תשובה נמרצת והרי זו תחבושת לכל החלאים וארוכה ומרפא לכל מדוי הנפש הרעים. ולנו לעינים מאמר רבי יצחק ע"ה בפ"ק דר"ה ד' דברים מקרעים גזר דינו של אדם וכו'. וכל זה מגודל חסדיו ית' כאשר אמרנו

והוא מה שרצה רבא ע"ה במאמרנו. כי שאלת מ"ד אהבתי כי ישמע וגו'. הוא לדעתי קושי' עצמית בכתוב. כי ידוע מגדר האהב' והחשק שהם שתי שמות יורה כל א' מהם הוראה מתחלפת מחבירו. כי החשק יצדק על אשר יתאוה וישתוקק מה שאינו מושג עדיין אצלו. והוא מחוסר הקנין. ואחר שישיג מה שחשק הלך לו החשק ונכנס האהבה. שיאהב אותו הדבר המושג ויהיה חביב בעיניו. אבל לא יפול שם אהבה על מה שנעדרה אצלו השגתו ועדיין לא בא לידו. אלא הנכון לומר עליו שהוא חושק ושוקק אותי הדבר. וברצות המלך החכם ע"ה בשירו המקודש להגזים מאד באהבתו ית' את עמו ישראל. אמר

אני לדודי ועלי תשוקתו. ירצה נתעצמה כ"כ האהבה הנאמנה שחבבם הוא יתברך. כי אני לדודי. כבר אני שלו והוא אדון לי שולט ומושל בי כמושל על קנינו מבלי שום מונע ומעכב. ועכ"ז ועלי תשוקתו. עושה עצמו בגדר שוקק וחושק אותי. כאלו כב"י הוא תאב. כדרך מי שעדיין לא השיג מבוקשו. וזה עלי בעבורי להנאתי ולטובתי לשאתעצם תמיד יותר אל השלמות. כמי שעדיין לא הגיע לזכות להיות שלו. כדי שאח"כ יאהבני אהבה עזה כאשר תגדל האהבה לאשר ישיג