בינה לעיתים חלק ב שמו

בסוף מזמור סימן ס"ה. לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי. אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני און אם ראיתי בלבי וגו'. שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. וככה יפורש אצלי מה שאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. ונודע דרך הראשונים שהקב"ה מציל האדם מיצר הרע. ואעפ"כ לא ירשיענו בהשפטו. ואני מפרשו כפשוטו ספי הנחה זו. שאין הקב"ה מחייב על המחשבה כשלא באה לידי מעשה. וזה הוא צופה רשע לצדיק. הרשע לא חסר מצדו מכל טצדקי האפשר להמית את הצדיק ומבקש אורחות עקלקלות בצדיה ובמרמה להביאו לידי כך. ואינו עולה בידו ולא באה העכבה מצדו. כי חפצו ומחשבתו תמיד להרגו. אלא שהוא ית' מונעו מבא בדמים ואין מחשבתו מצטרפת למעשה לפי שה' לא יעזבנו בידו ומציל את הצדיק וא"כ היה ראוי הרשע הרודף הזה לצאת חייב בדינו על כונתו הרעה אשר לא נמנע ממנה. ועם כל זה לא ירשיענו לזה הרשע בהשפטו. כיון שלא נעשה המעשה בפועל ממש. כי האון והמחשבה שראה וחשב בלבו אין הקב"ה רואה אותה להענישו עליו

אמנם על פי דרכנו נדייק אמרו אליו פי קראתי. כי מהראוי היה לומר בפי קראתי. שהוא הקורא בכלי הפה. כמו במו פו אתחנן לו. ואם רצה ליחס הקריאה אל הפה הוה לו לומר אליו פי קרא. וכן מה שסיים לא הסיר תפלתו וחסדו מאתי. מה הכונה בזה. אבל ירצה כי הוא ע"ה בחסידותו וענותנותו. היה חושש שמא ישאל בתפלתו שאלה בלתי הגונה. שהוא עצמו ישאל ויתאוה מה שלא יתכן לו להתאוות. ויגרום שלא תהיה תפלתו מקובלת, ע"כ היה גומר ומסכים בדעתו להטיל הדבר לגמרי אליו ית' שדוד עצמו ישען ולא ישאל כלום. אלא שמה שהיה לו לשאול ולהתפלל בפיו ישאלהו הוא יתברך שמו בעדו. וכאלו יהיה הקב"ה הפה של דוד השואל מה שיצטרך מכסא כבודו עצמו. באופן יהיה הוא השואל והנשאל. וזה הוא אליו פי קראתי. אני קורא אליו יתברך. וזה שמו אשר יקראהו (הפה שלי) שיצא מפיו צדקה לשאול בעבורי מה שראוי לי ואני אשתוק ולא אומר כלום אפי' להתחיל בשבחו של מקום ברוך הוא כדי להתפלל. אלא ורומם תחת לשוני. כמו דבש וחלב תחת לשונך. אכחידנה תחת לשוני ולא אומר כלום. והטעם בזה כי אם און ראיתי בלבי. אם בתפלה שאתפלל אני תהיה תאות לבי וחפצי איזה דבר שהוא און ובלתי הגון. הנה זה בלי ספק יגרום שלא ישמע ה' תפלתי. ולא תקובל כשאינה ראויה כפי עצמה. ואני לא אדע מה אומר. ולפיכך אמרתי יהיה הוא ית' ויתעלה שמו הפה שלי. ולא אני עצמי אשאל. ונמצא שהתפלה לא תהיה ממני. אלא כביכול הוא ית' ויתעלה על מדת רחמנותו בעדי והחסד אשר יעשה עמדי יבא מצדו שהוא יתברך יבקשהו ולא אני. אך ע"ז אומר ואפרסם גודל רחמיו ית' ומפעולותיו שעשה לנפשי כי לא הסכים עם הסכמתי. אלא רצה שאני אהיה המתפלל על עצמי ושם בפי דברים נאותים ראויים להשמע. וזה הוא אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי וא"כ אברך שם אלהים ואשלם לו תודות אשר לא הסיר תפלתו וחסדו מאתי. לא רצה להסיר התפלה שתהיה שלי. והחסד שיהיה מאתי ונמשך ממני ולא שהוא יתברך יעשהו מעצמו וזה לפי שהיתה תפלתי ראויה והגונה. ולא בלתי כדאית. שאל"כ אינה נשמעת

הד' מפני הזמן. דמדקאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון מכלל דאיכא עת שאינה של רצון כאשר דקדקנו בדרושים שעברו. ושם דברנו עו ענין זה. לא נכפיל הדברים

הה' בעבור המקום כי כבר ידענו כמה חשו ז"ל על מקום התפלה אם על קביעותו. ואם על טהרתו. ואם על קדושתו. ואמרו בפ"ק דברכות. אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן בר יצחק מ"ט לא אתי מר לבי כנשתא לצלויי א"ל לא יכילנא אמר ליה לכנפי מר לעשרה וליצליה א"ל טריחא לי מלתא. ולימא לי מר לשלוחא דצבורא דלודע ליה למר בעידנא דמצלי צבורא א"ל מאי כולי האי אמר ליה דאמר ר"י משום רשב"י מ"ד ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעת שהצבור מתפללין וכו'. ולכאורה קשה דהא חזינן ר' אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תריסר בי כנישתא בטבריה לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. וכן אביי. ואין ספק דרב נחמן שלא היה הולך לב"ה היה מתפלל בבית מדרשו דמסתמא היה בביתו ועוסק בד' אמות של הלכה. וא"כ מה מקשה לו ר' יצחק מ"ט לא אזיל מר וכו' אולי סבר רב נחמן כרבי אמי ורבי אסי ואביי. וראיתי לרב בעל עין ישראל ז"ל לעיל גבי הא דתניא אבא בנימן אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה במקום רנה שם תהא תפלה וכו'. הקשה מהא דר' אמי ור' אסי. וכפי הנראה הבין ז"ל דאבא בנימין מצריך להתפלל בב"ה כדי שתהיה התפלה ברבים ור' אמי ור' אסי ג"כ היו מתפללים עם תלמידיהם שהיו רבים. ולפ"ז תהיה קושיית ר' יצחק לר' נחמן לפי שהיה מתפלל ביחיד. אך קשה לי א"כ אבא בנימין למה תלה הדבר בב"ה יאמר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור או ברבים. ועוד מדחזינן שהשיב רב נחמן פעמים לא יכילנא טריחא לי מלתא. כמתנצל על הדבר. נראה שהוא מסכים שהיה ראוי להשתדל בהשתתפות הרבים וכיון שכן הוא. כשחזר לומר לימא ליה