בינה לעיתים חלק ב שמה

עמכם ואינו מועיל כלום. כי אין ספק אם כשאתם מתפללים הייתי רואה ומסתכל בכם ומביט בעיני בכללותכם. פשיטא אל יהי מקום לזעקתכם. כי אראה אתכם מלאים עונות וחטאים. ולא יסכים דיני הצדק לשמוע בקולכם כלל. על כן מה אעשה כשתפרשו כפיכם להתפלל בהתעצמות התפלה ולעורר יותר הרחמים לקבלה על הדרך שעשה שלמה המלך ע"ה וכפיו פרושות השמים.. הנה אני אעלים עיני מכם לא ארצה להסתכל בכם. אלא אעלים העינים כמו שאמר שמואל ע"ה ואעלים עיני בו וגו'. וזה לבלתי ראות מעשיכם הרעים החקוקים בכל האברים. למען לא יעכבו על ידי מלשמוע תפלתכם. אך מה יועיל זה כי אעפ"כ גם כי תרבו תפלה אינני שומע. מ"מ אין לי מקום לשמוע התפלה עם כל הפלגתה לפי שהכלי והאמצעי אשר אתם רוצים יהיה המניע והמעורר אותי לקבלה. שהם כפות הידים. שתבקשו ממני אראה אותם פרושות. הלא בהביטי בם דלא סגי בלאו הכי כי זה כל חפצכם. אני רואה אותם מלאות דמים. מטונפות בכמה מיני עונות התלויים בידם. וזה יספיק לשאינני שומע תפלתכם. כי איככה אוכל וראיתי מראות נגעים כאלה ממעשיכם הרעים. ושאשמע בקול דברים. כי שני הדברים לא יצדקו יחדו. אלא צריך שיהיה כמאמר החושק האלהי עליו השלום בשיריו. הראיני את מראיך השמעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר ית' בבאור שהיו אז ישראל בהפך ממה שהיו בזמן ישעיהו. כי כבר יכול לראות מראיהם ולהביט בהם ובמעשיהם ולשמוע בקולם. ולא תהא ראייה מעכבת את השמיעה. לפי שאם הקול הוא ערב בתפלתם בערבות הכונה וכל תכסיסיה גם מראיהם טוב ונאוה מכל מעשים טובים הגורמים קבלת צלותהון ובעותהון

הג' לסבת התפלה עצמה שלפעמים תהיה הבקשה בלתי הגונה. או לחובת זולתו. או שאלה קשה וכיוצא. אם הדבר עצמו הוא בלתי ראוי. אפי' יהיה השואל חשוב שבחשובים לא תכון שאלתו. הלא ראינו כמה גדלה מעלת המלכה בת שבע אצל בנה המלך שלמה ע"ה בבואה לפניו קם לקראתה והשתחוה לה והושיבה על הכסא לימינו. וכשאמרה לו שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך אל תשיב את פני. והוא הבטיחה שאלי אמי כי לא אשיב את פניך. עכ"ז כששמע מהות השאלה עצמה להנתן אבישג לאדוניהו. ראה ששאלה שלא כהוגן ובקשה מה שאינו מן הראוי ולא חפץ לעשות רצונה

ולי בזה מהקושי כי מתכסוסי המלכות והדר גאונו הוא כשדבר יצא מפי המלך לא ישוב ריקם. ויאות לו לקיים דבורו עכ"פ. שלא יאמרו עליו כמו על פרעה מבטיח ואינו עושה ואיך המלך שלמה ע"ה אחר אשר החליט המאמר שאלי אמי כי לא אשיב פניך לא קיים דברו. כי סוף סוף לא היה שם איסור גמור אפי' נאמר שהמלך דוד ע"ה ידעה. כי נושא אדם מפותת אביו. ואין כאן אלא שלא להשתמש בשרביטו של מלך. ואף אם נאמר שהיה הדבר מוכרח להכחיש בעבור קיום המלכות. שאלו היה נותנה לו היה הכל מתבלבל. מ"מ איה איפה חכמת החכם מכל האדם שהיה לו להסתכל אולי תשאל שלא כהוגן והיה לו להטיל איזה תנאי קודם שיבטיחנה בהחלט. ולא יהיה לו מקום לחזור בדבורו. על כן אני אומר כי כלכל דבריו במשפט. כי היא אמרה שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך וגו'. ואדוניה כשדבר עמה לא אמר אלא שאלה אחת אני שואל מאתך ולא הזכיר מלת קטנה. והכונה היא כי כשהקטן שואל מהגדול אפי תהיה השאלה קטנה מאד הנה בערך השואל שהוא קטן. תחשב לגדולה לחסרון חשיבותו אצל השואל. והדבר בהפך כשהגדול שואל מהקטן אפי' יהיה הדבר המבוקש היותר גדול שבעולם תחשב לשאלה קטנה.. הלא מזער היא בערך השואל. כאשר אמר מרע"ה

מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' כלומר אף אם בעיניכם יהיו כל הדברים האלה גדולים ועצומים מאד. הנה בהיות הוא יתברך השואל מכם בגדלו וברוממותו המתעלה עלוי רב. כל זה שישאל ממך מה הוא ודאי מלתא זוטרתי היא. ולכן בהיות אדוניהו השואל מהמלכה בת שבע ע"ה. לא אמר ששאלתו היא קטנה כי לאשר נגרע ערכו מערכה אינה קטנה. אבל בת שבע שהיתה אם המלך אשר הוא חייב בכבודה. וחשיבות ערכה יקר בעיניו מאד. ומה גם באשר היא סבבה בהשתדלותה שימלוך שלמה בחיי אביו. ומנעה מלכות אדניה. אמרה לו שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך. לא אמרה שאלה קטנ' אחת אלא כיונה לומר שאלה אחת אשר היא קטנה ולדבר מועט תחשב בהיות אני השואלת מאתך אחרי היותי אמך ואתה בני. אשר ידעתיך היותך זריז ומהיר בכבודי. ופשיטא שכל אשר אשאל לאין יחשב לך בעבורי. אז אמר לה בחכמתו שאלי אמי כי לא אשיב פניך. ירצה שאלי שאלת אם מה שיאות לאם לשאול מבנה החביב אצלה. שודאי לא תשאל שום דבר שימשך לבן ממנו איזה נזק או פגם בשום אופן שיהיה. כי בזה ודאי אנכי מבטיחך לא אשיב את פניך. וממילא שאם לא תהיה שאלת אם. אלא שאלת זרה ונכריה לשאול מה שאינו נכון לי. אשיב ואשיב פניך.. וכשמעו השאלה הבלתי הגונה ההיא. באר לה שהיא מרידה במלכות ואינה ראויה להעשות. וכן הוא ית' אינו מקבל התפלה כשהיא אינה הגונה מאיזה צד שיהיה. ובזה אני מבין מה שאמר המשורר ע"ה