בינה לעיתים חלק ב שמג

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון. אם זכה ונצח מחייהו. ואם לאו ממיתו. שכן הוא אומר מות וחיים ביד לשון. ויש לדייק מה מחדש בהבנת הפסוק כי גם פשטיה דקרא הוא שמי ששומר פיו ולשונו שומר נפשו ממות. ומה הוסיף בדבריו כי רחוק הוא לומר שבא לפרש שהצרות היינו המות. דודאי הכל נכלל בצרות. ואיך אמר בלשון שלילה מיתתו ותחייתו אינה אלא בלשון. וכי אין עוד דברים אחרים מצות ועבירות בעולם הגורמות מיתה וחיי האדם זולת הלשון לא היה לו לומר אלא בלשון חיוב שהלשון גורמת מות וחיים וגם אמרו אם זכה ונצח מחייהו. אין לו כמעט הבנה. כי מה זכות ונצחון יש בזה. ופשיטא שאם זכה ונצח שהוא יחיה אפילו בלא הלשון. אמנם לדעתי הכל מיוסד על שידענו משרשי רבותינו הקדושים ע"ה כי עם היותו ית' הוא אלהי המשפט צדיק וישר הוא ולא עולתה בו. מ"מ ברוב טובו גזרה חכמתו כי בהגיע תור איש ואיש להיות נדון על מעשיו. הוא ית' עורך לפני האיש ההוא כעין שאלה. על העושה כך וכך מה יהיה דינו ומשפטו. והוא עצמו אומר וגוזר בפיו. הוא ראוי לכך וכך. ואז אומר הוא ית' כן משפטך אתה חרצת. הן לטוב הן למוטב. אולי ע"ז אמר המשורר ע"ה. פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט. כי הצדיק תורתו אומנותו. ותמיד הגייתה בפיו. וכשבא לפניו יתב' לדין הקב"ה עושה שלשונו ממש תדבר המשפט והדין הראוי להעשות לעוסק בתורה כמוהו ואומר לו תזכה בשפטך וכן בהפך פי כסיל מחתה לו וירשיענו בהשפטו. כאשר פירשתי על פסוק ירשיעך פיך ולא אני וגו' ולכן אמר המדרש שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון. כי אין הקב"ה רוצה לתת שכר ועונש לאדם אלא על פיו ממש. שלשונו תדבר משפטו לחיים או למות. ובאר זה באמרו אם זכה ונצח מחייהו. אם זה האדם באמת זכה שהוא צדיק ומצד מעשיו הטובים יש בו הנצחון שהוא עצמו צדיק בדינו. הנה לשונו ממש תחייהו ותגזרהו לחיים. ואם לאו שלא זכה לנצח אלא הוא רשע בדינו אז לשונו שמיתהו כי תחייבהו למיתה. ולפ"ז אינו רוצה להבין הפ' כפשוטו שהשומר פיו ולשונו הוא שומר פיו מצרות. אלא להפך שהשומר נפשו מצרות הוא הצדיק בצדקתו ימלט עצמו שזכה ונצח הנה זהו שומר פיו ולשונו שלא תמיתהו ולא תגזר הדין נגדו אלא אדרבא תחייהו ותגזור דינו לטובה. ונמצא שהאדם תחלה הוא עצמו עושה הג"ד מה שראוי. ואח"כ הוא ית' מקיימו ומאשר גזרתו ואינו רוצה לגזור עליו כלום קודם שפיו ירשיענו: והוא הנרצה במאמרנו עד שלא נחתם ג"ד מפי עליון לא תצא הרעות. שקודם שהאדם עצמו יגזור דינו וגם יחתמהו בידו ע"ד ביד כל אדם יחתום הוא ית' אינו מוציא כלום מפיו לגזור עליו רעה. אלא האדם גוזר תחלה דינו וחותמו. והוא כונת הכתוב. כיון שמפי עליון לא תצא וגו'. מה יתאונן אדם חי. מה יש לו להתרעם ממנו ית'. הרי האדם עצמו גזר ורצה כן והקב"ה לא עשה אלא קיום מאמרו ואשור גזרתו. שאחרי אשר יצא מפיו ית' קיום הגזרה אז שקד על הרעה ויביאה. כי אין אחר גמר דין כלום.. ודברו אחור לא ישוב ריקם. ואף תפלה לא תועיל בזה כאשר אמרו שם סכות בענן לך מעבור תפלה משנחתם ג"ד. ועל זה היה מתפלל דהע"ה. בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה. כי כשכבר נגזרה עליו הגזרה ויצא חייב בדינו מאז תהיה גרועה תפלתו ולא תועיל לו כלום. כי משנחתם ג"ד סכות בענן לך מעבור תפלה. ואין להפליא מזה על המלך החסיד ע"ה היכי שבקיה לחסידותיה שאדרבא דרכו להתפלל על אויביו כאמרו ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי וכו'. כי הוא ע"ה באר כונתו במקום אחר כשאמר. ובחסדך תצמית אויבי והאבדת כל צוררי נפשי כי אני עבדך. ירצה כי שני מיני מנגדים היו לו. הא' קראם אויבים הם המבקשים רעתו ורודפים אחריו להשפילו להכניעו ולהגיעו עד שערי מות. אך לא יבקשו להכשילו בדבר עבירה לפגום את נפשו כדי להצר לו בחלק הנכבד והמעולה שבו הוא רוחו ונשמתו. ולכן אמר כי על האויבים סתם שאינם נוגעים אלא לענין הגוף. היה מתפלל בעדם ומבקש רחמים עליהם. שכיון שעכ"פ יחוייבו להיות מיוסרים על עונותיהם שיצמיתם הוא יתברך. מחלה פניו שלא יצמיתם באכזריות חימה ובקושי הדין. אלא בחסדך תצמית אויבי. תצמיתם בהתנהג עמהם במדת החסד שלך ותהיה רחום בדין. באופן שלא יאבדו. אבל אותם שהם צוררים לנפשי. שמגמתם להצר החלק הרוחני אשר בי. שהוא לעשות נגד רצונך חלילה. לאלו האבידם וזה כי אני עבדך. אני עבד נאמן לך וכל ישעי וכל חפצי אינו אלא לעבוד עבודתך בלבב שלם ולבלתי סור ממצותיך ימין ושמאל. ואלו רוצים למנעני מזה ולהשחית נפשי. ע"כ ראוי להאבידם. כי הרוצה להחטיא אחרים לא יספיקו בידו לעשות תשובה. ועל אלו אמר בהשפטו יצא רשע. ובמזמור עצמו באר כן באמרו. זאת פעולת שוטני מאת ה' והדוברים רע על נפשי. שכיון שהם מבקשים להשטינני מאתך ולהעבירני על רצונך. ודוברים רע על הנפש ולא על הגוף. לכן אבקש אל יהי מקום לזעקתם ולא תקובל תפלתם. במה שתצא גזרת דינם לחובה. וזה ימנע מעבור תפלה להם אחרי אשר כבר חייבת אותם. ומצד גדולתך תגזור אומר ותקם לך

השנית מפאת המתפלל עצמו על בלתי היותו