בינה לעיתים חלק ב שמב

עון שני בבחינת הזמן כי סרו מהר. עשו מה שעשו מהרה מאד תכף למתן תורה ולא נתעכבו זמן מה לתת ריוח ביני וביני. ועוד בה שלישית שהסרתם הית' מן הדרך אשר צויתים כי מבלי נשגיח אל מהות ההסרה באיזה דבר היתה. היה מספיק שציותי על הדרך ההוא. ויהיה מה שיהיה. היה להם להזהר לבלתי סור ממנו. והם לא חשו לזה כלל. כ"ש שיחשב לעון רביעי עצמות הפשע החמור ההוא כי עשו להם עגל מסכה. ושלחו ידם בעצומה שבכל המצות היא הע"ז. והחמישי האחרון הכביד ג"כ. כי מלבד המעשה עצמו בעידן ריתחא. הורו עוד נחת רוח בו במה שהשתחוו לו וזבחו לו. שזה נאמר על שהעלו עולות וזבחים ואכלו ושתו ויקומו לצחק. שהוא תכלית השמחה והחדוה

הנה אלה הם חמשה מלאכי חבלה הם ה' גופי עבירות שמהם נתהוו המשטינים והמקטריגים האלו להכביד עונש ישראל. לייסרן ביסורין קשים על כל א' וא' מהם כאשר פירשם הוא ית' למשה. וזה מצאו ז"ל ישוב למה ששאלו מה ראה משה להזכיר שלשת אבות. אשר לא נתכונו לשאול על זכירת האבות בכלל למה נצרכה. כי פשוט הוא שהוצרך מאד להזכיר זכותם שיגן על בניהם בעת צרה גדולה כזאת. אבל הכונה על פרטות זכרון כל א' וא' מהם בפני עצמו. וזה הוא אמרם מה ראה להזכיר שלשת אבות. כי פעמים רבות הוזכרו בתורה בכללותם בשם אבות סתם. אשר נשבע ה' לאבותם ובברכות דרך תפלה אמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו'. אף כאן יאמר זכור לאבותיהם עבדיך. וכבר היה נודע מי הם. ולמה הוצרך להזכיר את שלשתם דהיינו לומר בפרטות לאברהם ליצחק ולישראל. ומה גם בהוסיף אות הלמ"ד בכל אחד מהם. לזה השיבו כי נזקק לפרטם. לפי שאינו מזכיר כלם בשלוח ובכללות על כונה אחת לבדה. אלא דקדק לומר לפניו ית' זכות פרטי ומיוחד הנמצא בכל א' מהם למען כל אחד ואחד כפי מה שנתייחד בו מהזכות. יספיק לכפר על כל חלק פרטי נמצא בישראל בכללות עון העגל מקביל לאותו הזכות. כי מהחמשה מלאכי חבלה וגופי עבירות שאמרנו. השנים הראשונים שהם בבחינת גדולתו ית' ויתעלה היותו הוא המצוה. ובבחינת משה ע"ה שהיו לו כפויי טובה. על זה אמר לא אצטרך לבקש הגנה מבחוץ כי אתה ה' בחסדך הגדול תעמוד על שלך. ותכפר האף הנוגע לך. וזה הוא קומה ה' באפך. רוצה לומר האף שלך הנמשך מבחינתך. וגם אני אעבור על מדותי במה שנוגע לי והוא אמרו אמרו לולא מש' בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו. שכנוי חמתו שב אל משה. שהחימה הנוגעת אליו הוא עצמו השיבה אחור

אך אמנם על הג' אשמים האחרים מחומרת העון שהוא ע"ז. ומהזמן שהיה בתוך חופתם ובימי נשואיהם. מפני שמחתם ששמחו על מה שעשו. הוצרך לזכור שלשה אבות כל א' בפני עצמו כ"א חטאו בעון ע"ז. הנה לך העבד הנאמן אברהם ע"ה ראש המאמינים אשר היה הראשון לבער הע"ז מן העולם ומסר עצמו בשביל כך לכבשן האש. ולכל הבריות פרסם אלהותך. יצא זה בזה ואם הם חטאו במיטב זמן חופתם ובימי מתן תורה שעליהם הוכבד אשמם. תזכור כנגד זה יצחק ע"ה אשר הי' במיטב ימיו ובעצם בחרותו כשפשט צוארו להשחט לעבודתך ברצונו הפשוט. כי ודאי היה יכולת בידו למאן בתוקף בחרותו. ועם שהיתה מיתתו מהרה הרבה וקרובה מאד למבחר שנותיו. את הכל עשה יפה בעתו. ועל השמחה וטוב לבב שהיה להם במעשה הרע ההוא. הרי לך יעקב ע"ה אשר עליו נאמר לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז. כי כל ימיו היו בצער ודאגה וטלטול. והוא אמר לפרעה מעט ורעים היו ימי חיי וגו'. ותצא שמחת הבנים בצער האב המטולטל באופן שהוצרך להזכיר כל אחד מהם בפני עצמו בפרטות בעבור זכותו הפרטי. שהיה צריך על פרטיות הדברים שהיו מכבידים העון ומעכבים השגת הכפרה

וע"פ הדברים האלה נאמר בענין התפל' כי לפעמי' לא תושג הבקשה הנדרשת בה לאחד מה' סבות כל א' מהנה תעכב מלהיותה מקובלת. והן מעין החמשה שאמרנו נצטרפו באותו עון הא' מצדו ית' שאליו נתייחדה התפלה. הב' מפאת המתפלל. הג' לסבת התפלה עצמה. הד' מפני הזמן. הה' בעבור המקום ופרטים אחרים. ואולם מצדו ית'. כי יחייב הוד גדולתו מיושר דינו הצדק לבלתי. קבל התפלה. לאשר כבר יצא מפי קדושתו גזר דין על ההפך. ואין להשיב בהיות הדבר נוגע ליחיד על הדרך שאמר אחשורוש לאסתר המלכה ע"ה כי, כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב. ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. ובכמה מקומות אז"ל כאן קודם ג"ד כאן לאחר ג"ד. ורבים הובאו בפ' במדבר רבה פי"א ומכלל' אמרו

כתוב א' אומר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב וכתוב א' אומר וישקוד ה' על הרעה עד שלא נחתם ג"ד מפי עליון לא תצא משנחתם ג"ד וישקוד ה' וגו'. ולכאורה הדבר קשה לומר עד שלא נחתם ג"ד מפי עליון לא תצא הרעות. כי הוא מבואר שיציאת הרעות מפי עליון היינו ממש הג"ד שהוא יוצא מפי הגוזר לרעה חלילה. וא"כ מה מקום יש לומר שקודם הג"ד לא תצא מפיו יתב' הרעות. שהוא כאלו יאמר קודם ג"ד לא יצא מפיו ג"ד ואם הכונה על החתימה הבאה אחר הג"ד איך אמר שקודם החתימה לא תצא מפיו הרעות דהיינו שאינו גוזר הדין. הרי בהכרח הג"ד קודם לחתימה. ואשר אני משער בזה הוא בשנזכיר מאמרם ז"ל במדרש משלי האומר כן: