בינה לעיתים חלק ב שלח

את חלבם ולובשים את צמרם. ונמצא שהרועים אינם הם עצמם והומרו באיכותם שתחת היותם פועלים הם מתפעלים. אמנם הוא ית' מבטיח לישראל הנני אני. לעולם אני אהיה מה שאני בעצמי ולא אשתנה ולא אתחלף ממה שאני. כי לעולם אהיה אני הרועה והמשגיח על צאני אשר אדרוש אותם. ואהיה מבקש תועלתם ובקרתים לטובה. ולא לכבוד עצמי אדרוש כי אקבצם מכל הארצות ואביאם אל אדמתם. הכל יקויים בימינו: אכי"ר: דרוש שלישי לתפלה

פרק ארבעה ראשי שנים. דריש דבה מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה'. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא אימתי אני אהובה לפניך בשעה שאתה שומע בקול תחנוני דלותי ולי יהושיע אעפ"י שדלה אני במצות לי נאה להושיע

כאשר ישאל איש מאת רעהו איזו שאלה קטנה או גדולה וימנע האחר מתת שאלתו ועשות בקשתו. הנה תבא מניעה זו באחד משני פנים. אם כי גמר בדעתו שלא למלאות חפצו בשום אופן. ולכן לא יגיע אפי' לכלל שמיעה. כי לא ירצה לשמוע ממנו כלום. ואם כי אחר שישמע וידע את אשר יבקש ימאן ויסרב מלעשותו. ומשני צדדים אלו נתאכזר אמנון עם תמר אחותו באותו הפועל המגונה. כי מעיקרא כשרצה לאנסה דברה עמו דברי טעם כאמרם אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל וגו'. ועתה דבר נא אל המלך וגו'. והעיד הכתוב על זה ולא אבה לשמוע בקולה וגו'. ואחר כך כשרצה להשליכה כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה. אמרה אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני. וגם בזה אמר ולא אבה לשמוע לה. אלא ששנה כי בתחלה אמר לשמוע בקולה וכאן אמר לשמוע לה

ויראה היות הכונה מה שאמרנו.. כי תחלה בעודו אוהב אותה לא ערב אל לבו לאטום אזנו לבלתי שמוע כלל מה שתדבר אלא הטה אזנו לה. ובאמת אמרה דברים של טעם מיוסדים על הדין ועל קבלתם ז"ל. שהיא היתה בת יפת תואר והותרה לאמנון. כי אין אחוה אלא בזרע ישראל לא בזרע הבא מן הנכריה. ועל כן טענה אלו הייתי אני אסורה לך מן הדין שלא היית יכול לישא אותי בהתר להיותי ערוה אצלך מצד קורבא. אז היה מקום שתבקש לאנסני ולמלאות תאותך בדרך ההכרחי. כיון שאי אפשר להעשות ברצון טוב. אך אין הדבר כן. כי אל אחי אינך אצלי בגדר אח להיותי בת יפת תאר. ואם כן אל תענני. אינך צריך לבא בדרך ענוי ובאונס. מה שאתה יכול לעשות בשמחה ובטוב לבב ובנפש חפצה מרצוני הגמור כי מה שלא יעשה כן לישא אח את אחותו אינו אלא דוקא בישראל שיש להם אחוה. אבל לבאים מן הנכריות אין להם אחוה. וכשתדבר אל המלך ודאי לא ימנעני ממך. אמנם תוקף החשק עור עיני הבחנתו ולא אבה לשמוע בקולה. שלא רצה לקבל הקול שלה שהוא עצמות הדברים ותוכן ענינם שזה נקרא קול בכל התורה. אך אחרי שהגיע לגדר שנאה. כי כן חייב טבע ואופן אהבתו כדבריהם ז"ל. כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה זו אהבת אמנון ותמר. וזה הוא

כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה. שהיתה השנאה עצומה מאד נמשכה ומסובבת מאופן וגדר האהבה שאהב אותה שאלו היתה אהבה הגונה וראוי' כאהבת יעקב ורחל ע"ה היתה מתמדת מבלי תתהפך לשנאה. אבל להיותה אהבה פחותה תלויה בהתאוה הבהמית היא סבבה שמיד נתהפכה לשנאה כמנהגה ובשנאה זו גרם שבקש להוציאה ממנו. ואף כי טענה אל אודות הרעה הגדולה הזאת וגו'. לא אבה לשמוע לה לא רצה אפי' לשמוע סתם ולידע מה תדבר ומה יהיה קולה כי דחפה בשתי ידים. וצוה לנערו לשלחה החוצה ולסגור הדלת אחריה. למען לא תקח אזנו שמץ ממה שתדבר. וכבר הגיעו תרעומותיו יתב' נגד האומה ישראלית על ידי נביאו זכריה ע"ה סימן ז' בהיותם חוטאים בשתיהם באמרו וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת ואזניהם הכבידו משמוע. כי מלת משמוע נראה לבלי צורך. שודאי כלי האזנים היו לחוש השמע. כאשר היו כלי העינים לראות והחיך לטעום אוכל. אבל יאמר שתים רעות עשה עמי. הא' שלא רצו לבא אפי' לכלל הקשבה כלל ומאנו בה כי אם במקום פנות פניהם אלי להטות אזנם לשמוע דברי. אדרבא נתנו כתף סוררת. נתנו לי הכתף הסוררת שהפכו פניהם והפכו אלי עורף. כדרך הבלתי רוצים להקשיב שהופכים את עצמם ונותנים הגב למי שמדבר עמם. שזו הוראה עצומה שאינו חושש ולא רוצה אפי' לשמוע. וזאת שנית כי אחרי שמעם את דברי. הם מכבידים את אזניהם שלא ירצו לקבלם ולא יכנסו באזניהם. וזה הוא משמוע שמהיותם שומעים אותם ויודעים ענינם יכבידו אזנם לבלתי קבלם. והן אמת היה כאן מקום חקירה והסתכלות איזו משתיהן קשה יותר וחמורה מהאחרת כי יש פנים לכל הצדדים. אלא שאיני בא כעת לידי כך לבלתי האריך. אכן אומר כי יגזור דינו ית' הצדק לפרוע בזה מדה כנגד מדה. ע"ד מ"ש החכם ע"ה במשליו יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב וגו' אז