בינה לעיתים חלק ב שלז

מאמרך ולהיות נביא בינך לישראל אך לא מכל וכל. אלא שלחני שאתה תשלחני בשליחותך לדבר בשמך. כי בלי ספק לא יהיה השליחות כי אם לטובה. אבל במה שאני אלך. שתתייחס ההליכה אלי כאלו אני הולך מעצמי שהוא בדברי תוכחות. כי איני חפץ לקנטרן. אז אמר לו ה' לך ואמרת וגו'. כלו' אם שנראה בעיניך שלא יאות לך ללכת מעצמך לדבר אליהם דברי תוכחות מ"מ אני אומר לך שתלך ותדבר אליהם התוכחות האלה שמעו שמוע וגו' כי עם. שלכאורה הם דברי קנטורין סוף סוף לתועלתם הוא. כי לסבה זו ושב ורפא לו ישוב ויגרום להם רפואה א"כ הוא לטובה. אולם ביתר שאת הרב' להפליג הרועה הנאמן ע"ה באהבת צאנו עם בני ישראל שאפילו בזמן שנזדמנה לו שעה להגיע אל קצה רום הגדולה וההצלחה הוא ובניו כל הימים. לא הביט כ"א אל הנוגע אל ישראל להצילם בתפלתו מהצרה הגדולה אשר היתה מתגרשת ובאה עליהם. עם שישאר בזה משולל מהמעלה ההיא המעותדת לו. והוא כשאמר לו ית'

עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי וגו' אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו ויאמר משה אל ה' ושמעו וגו'. ובכפל אמרו עד אנה עד אנה נאמר כי נאצה היא ממש הכעסה במרד ובפשע כעין מנש' המכעיס ואמון ואחאב. והכעסה זו היא שמתכוין לעשות נגד רצונו ית' למרות עיני כבודו חלילה. ועם היותו יודע שעושה הרע בעיניו ושהוא משגיח בכך. מ"מ רוצה לעשות כן להרשיע מרוע תכונת נפשו. אבל לא יצדק כלל שם הכעסה לאשר יכפור בידיעתו והשגחתו ית' ח"ו וכ"ש לבלתי מאמין בו. כי איך יעשה דבר להכעיס למי שאינו רואה ולא יודע בו ובמעשיו. ואלישע אחר אמרו עליו שיודע את רבו ומתכוין למרוד בו. שלא יתכן לומר מתכוין למרוד דהיינו להכעיס אלא בהנחת היותו יודע את רבו ומאמין בו. אמנם כאן נתרעם הוא ית' על ישראל כי הם עושים תרתי דסתרי אהדדי. שאיך אפשר שיעשו שני הפכים. עד אנה ינאצוני שרוצים לעשות לי נאצות להכעיסני. שזה א"א אלא בהנחה היותם מאמינים בי ויודעים שאני מרגיש ומתכעס ממה שהם מכעיסין אותי. ועד אנה יורו בהפך שלא יאמינו בי כלל דכחשו כל השגחתי עם מה שראו מהאותות והמופתים אשר עשיתי בקרבו שודאי חוסר האמנה זו מסלק כל מין מחשבת הכעסה. וכיון שהם כ"כ מבולבלים רעים וחטאים במעשיהם אכנו בדבר ואורישנו לעונש עוצם רשעם. ובמקומם אעשה אותך לגוי גדול ועצום וגו': הנה בעת ובעונה הזאת. היה מרע"ה נכון להצלחה גדולה אלו היה שותק. והוא בצדקתו לא כן עשה ולא שת לבו לתועלתו ולמעלתו אלא נתפעל על צרת ישראל. ומיד התפלל עליהם להשיב חמתו ית'. ובא בטענות יתבארו במה שאז"ל ברבה

אכנו בדבר אמר משה רבש"ע הבט לברית אבות שנשבעת להם שתעמיד מהם מלכים נביאים וכהנים. א"ל הקב"ה ואין אתה מבניהם ואעשה אותך לגוי גדול. כיון שראה משה כך עמד במדה אחרת ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. אשר לא נוכל להתרשל מלבקש רמז בכתוב מויכוח זה. כי לא מצאנו שאמר כאן אלא טענת ואמרו מצרים. ואלו טענת ברית האבות נאמרה במעשה העגל. ונראה כי הם ז"ל הרגישו שבעגל א"ל הוא ית' ואעשה אותך לגוי גדול ולא אמר ממנו. וכאן הוסיף מלת ממנו. ועוד שבדברי משה ע"ה התחיל באמרו ואמרו מצרים וגו'. עם וי"ו התוס' בתחלת הדבור לא עשה כן בשאר התפלות שאמר למה ה' יחרה אפך. אנא חטא העם הזה אל נא רפא וגו'. ע"כ אז"ל כי הכונה בכל זה הוא שבענין העגל כשאמר לו הוא ית' ואעשה אותך לגוי גדול. טען בפי' זכור לאברהם וגו' אשר: נשבעת להם וגו'. ועכשיו כשרצה לומר לו ג"כ שיעשהו לגוי גדול נזכר מהטענה הנ"ל. ורצה הוא ית' לכלול בדבריו תשובתם בצדה. וכאלו משה טוען הוא והוא ית' משיב עליה. וזה באמרו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. ירצה אני רוצה לעשות אותך לגוי גדול ועצום במקום עם ישראל. ואם תטעון משבועת האבות כמו שטענת בעגל אין מקום לזה. כי תשובתך מבואר שכשאעש' אותך לגוי גדול ועצום. הלא אתה ממנו. אתה מהעם עצמו היוצא מן האבות. ובך עצמך תתקיים השבועה. והוא המכוין להם ז"ל באמרם ואין אתה מבניהם. ואז עמד משה במדה אחרת ואמר ושמעו מצרים וגו'. ירצה כי באמרו ואמרו באות הוי"ו יורה שהיא מדה וטענה אחרת נוספת על אחרת שקדמה לו. כאלו יאמר השבת על טענת שבועת האבות ומה תאמר עוד על מה שנתוסף ע"ז מכבוד גדולתך במה שישמעו מצרים ויאמרו וגו'. עד שבזה נצחו כב"י והודה לדבריו וכפר על ישראל ולא חש הרועה הנאמן למה שנוגע לו. והנה הוא ית' נתרעם ע"י הנביא יחזקאל מרועי ישראל אשר בזמנו כי לא שמרו זאת הכונה ולא היו משגיחים על תועלת הצאן אלא לתועלת עצמם באמרו. הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם הלא הצאן ירעו הרועים את החלב תאכלו וגו' הצאן לא תרעו וגו'. וחתם באמרו כי כה אמר ה' אלהים הנני אני ודרשתי את צאני ובקרתים. כי אמרו הנני אני הוא לשון כבד. אבל ירצה כי הרועים נתחלפו בעצמם ממה שהם. כי במקום היות הרועים הם רועים את הצאן ומשגיחים עליהם לכל המצטרך להם ולבקש טובתם. היה הדבר בהפך. כי הלא הצאן ירעו הרועים הצאן היו הם הרועים והמפרנסים את הרועים כי אתם אוכלים-