בינה לעיתים חלק ב שלג

אמרם ז"ל. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכמאמר ר"א לתלמידיו. כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים וכו'. שכל זה בלי ספק ברוח המתעורר לחטא. כי יכנע לבבו הערל. אם להרהר על תשובה גמורה על מה שכבר חטא. ואם להתרחק מאד לעתיד לבלתי יחטא. והרי זה הורג בחרב פיפיות את יצרו העומד על ימינו. ועל זה כיון המשורר ע"ה באמרו תפלה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה. כי בתפלתי זאת תשמע הצדק והיושר אשר בי נמשכים ממנה. מבלי ישאר כאן מקום לשפתי מרמה. אשר הרמאי מסית ומדיח אותי לפתותני ברמאות. כי כלה גרש אגרשנו ממני על ידי התפלה ומזה תוסיף תת כחה לו. להפילו גם למעלה בקטרוגו. כי יורה חצי תפלתו עד מקוה בית דינו הצדק להכריע המקטרג לכף חובה והוא בתפלתו יצא זכאי בדינו. וזה הוא מה שסמך מיד ואמר מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים והוא מבואר. וא"כ צדקו שני שמות אלו לתפלה חרב וקשת ונמצא כח רב ועצום מאד יותר. מדברים עצומים גדולי הערך

והוא הנרצה במאמרנו לר"א ע"ה. גדולה תפלה יותר מן הקרבנות. ובאופן הראיה מן הכתוב כתב רש"י ע"ה. דכיון דאמר לי רוב זבחיכם. למה תו למימר ובפרישכם כפיכם. הא אפי' זבחיכם לא ניחא ליה ע"כ. וקשה לי דנראה שאין זה הכרח. דודאי הוא פשוט דגדול כח הקרבנות וגם התפלה הכל בזה אחר זה. אף אם התפלה באה באחרונה. מכח הקרבנות לבדם בלא תפלה. וכך הם דבריו ית'. כי אינו חפץ בזבחים. ואף כי יוסיפו אח"כ גם תפלה. לא תצטרף עם הקרבן. לשיקובץ זכות שניהם לקבלם. ולעולם שהתפלה לבדה היא גרועה מן הקרבן לבדו ומנא לן שהיא גדולה מן הקרבנות. ובלאו הכי דילמא שקולים הם. והקב"ה, אומר שלא יקבל שום אחד מהם. שלא נחשוב יש יתרון לאחד על האחר ויקבל התשובה. כי כלם שוים הם ולא יקבל לא לזה ולא אותו. אלא שבהכרח בהיות הדברים נכתבים צריך להקדים האחד וא"א בכתיבה הנתנת לבני האדם לומר שניהם בדבור א'

ונראה כי רבותינו ע"ה ראו שאצל הקרבנות נאמר למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים וגו' ומסיים בהם לא חפצתי. ולא הזכיר כאן העלמת עין. ואצל התפלה אמר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם. למה אמר כאן שיעלים עיניו. ולא אמר לא ארצה או לא אחפוץ. או תועבה היא כ' וכייצא. לכן אמרו כי כונת השי"ת ויתעלה הוא לומר ענין הקרבנות אינו מעלם ולא מוריד כלום לפניו יתברך ואינו עושה בו שום רושם. שאע"פ שהם באים לפניו ית' והוא רואה אותם. אינם מקובלים ומרוצים ואדרבא הוא קץ בהם מפני רוע מעלליהם. וזה הוא למה לי רוב זבחיכם וגו'. לא יועילו כלום כי שבעתי מהעולות ואני כביכול קץ בהם ובכל הדמים לא חפצתי. ואין בהם כח כלל לעוררני אל הרחמים. עם היות עיני השגחתי אליהם. אך בענין התפלה אין הדבר כן אלא כשאתם פורשים כפיכם להתפלל. אז מיד קודם שתתחילו בתפלה אני מעלים עיני לבלתי ראות והבט ואהפוך פני לצד אחר באופן שלא אראה אתכם בשעת התפלה. וע"י העלמה זו ימשך שגם כי תרבו תפלה אינני שומע אותה ואינה נכנסת באזני כמו שאוטם אזנו לבלתי שמוע. וזה מפני הדמים אשר בידכם. שאלו הייתי פונה אליכם לראותכם בלי העלמת עין. אז כב"י לא ימשך ההמנע מקבלה התפלה. כי כחה כל כך גדול שהיתה עושה בי רושם ותאלצני לקבלה כאמרו פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. רצונו כל עיקר הדבר תלוי בשיסכים ויתרצה הוא ית' לפנות ולשים עיני ראייתו אל תפלת הערער המנוער ומשולל השלמות. כי כשהוא פונה אליה ודאי לא בזה את תפלתם. עם שהיה מקום לבזותה מצד חוסר צדקתם. ועל דרך זה ושועתי לפניו תבא באזניו. כשהיא לפניו ולעיניו מובטח אני ג"כ ודאי שתבא ותכנס באזניו ותקובל. וא"כ מבואר הוא מאד שהתפלה הוא יותר גדולה מן הקרבנות כיון שהקרבנות הם בלתי נרצים אפי' בלי העלמת עין. והתפלה לא תחסר מהיותה מקובלת אא"כ העלים הוא ית' עינו ממנה שלא נתן מקום שתגיע עד לפני כסא כבודו. באופן שלא באה לאזניו ולא שמעה. ע"ד גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי. ולפי ציורי ככה יובן מה שאמר הכתוב. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה.. כי אמרו לבסוף מן העבודה יקשה מלבד היותו מיותר כיון שכבר אמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה. הוא ג"כ חוץ למקומו. שהיל"ל ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים. אך יאמר כי כאן היו שני דברים אשר לכל אחד מהם היה מקום לעורר רחמיו יתברך על ישראל. הא' כובד העבודה עצמה שבראותו ית' את עניים ואת לחצם. יתמלא עליהם רחמים להצילם מצערם. והב' צעקתם ותפלתם. שבבקשתם רחמים יתעשת להם. והנה ראינו כי כבר היתה עבודתם קשה. והוא ית' רואה ושותק ואינו עושה כלום. אך כשנאנחו בני ישראל וצעקו אליו מפני העבודה אז נתעורר הוא ית' לזרז את משה ע"ה להצילם. ולפי זה ותעל שועתם אל האלהים. עלתה שועתם וזעקתם אליו ית' יותר מן העבודה עצמה כי העבודה לא עלתה לעשות שום רושם והתעוררות. והשועה יכלה בכחה לשישמע אלהים ויזכור בריתו וירחמם