בינה לעיתים חלק ב שכט

כי כבדה מאד בעון המרגלים. החזיק במעוז התפלה לפניו יתברך. להשיב חמתו מהשחית. ולא חזרה אליו ריקם כי אמר לו ה' סלחתי כדבריך

ורבותינו ז"ל במאמרנו העמידונו על הויכוח אשר עבר ביניהם. ולכאורה קשה כי כפי הנראה מה שאמר משה ע"ה שיאמרו תשש כחו כנקבה היינו לומר שהכח אשר לו ית' מקדם לעשות נסים וגבורות עכשיו תשש כחו ונחלש. ואין ככחו אז כחו עתה וא"כ מה תשובה השיבו יתברך והלא ראו נסים שעשיתי על הים וכו'. ומי מכחיש זה הרי הם יאמרו שמאז מקדם עשה נסים וגבורות על הים. כי היה בתוקף כחו אלא שמן זה והלאה נחלש ועכשיו תשש כחו. ועוד למה יחד ה' לפרט נסים שעל הים ולא אמר בכולל כל הנסים שעשה במצרים. אשר בלי ספק היו רבים ועצומים. וגם קושייתו יכול מבעי ליה מבואר הקושי. כיון דמלת יכולת הוא שם מטעם כל המפרשים

ונראה בעיני ביסוד קושייתם. כי זה יש הפרש בהבנת מלת בלתי למלת בלי. כי בלי יאמר על מי שיש לו העדר וחסרון התואר או איזה דבר כמו המבלי אין קברים שיש שם חסרון הקברים. בני בלי שם שיעדר מהם השם. ולא תאמר מעולם על המתואר. אבלי מלת בלתי. שייכא על המתואר עצמו כאשר אנו אומרים עליו יתברך שהוא בלתי בעל תכלית דהיינו שהוא אינו בעל תכלית. ועל האיש חסר השלמות נאמר שהוא בלתי שלם שהכונה איננו שלם ולא יתכן לומר בלי שלם או בלי בעל תכלית. כי בלי הוא העדר הקנין כמו אין לו או אין בו או אין שם וכיוצא. ובלתי הוא איננו בעצמו שלא יצדק אלא על המתואר כמו בלתי טהור הוא וכיוצא וא"כ כאן שאמר משה ע"ה ואמרו מבלתי יכולת וגו' כונתו היא שהוא ית' עצמו איננו מתואר בתאר זה. ולפיכך היה לו לומר מבלתי יכול שהוא המתואר. והיתה הבנתו שאינו יכול. ואם יכולת הוא התואר לא היה אומר בלתי אלא בלי יכולת ה'. כמו וילכו בלא כח. שאז היה מובן שחסר ונעדר היכולת ממנו אבל אחר שאמר בלתי היה צריך בהכרח לומר בלתי יכול כמו בלתי שלם בלתי חכם וכיוצא. לכן פירשו יאמרו תשש כחו כנקבה. ולדעתי לא כוונו לפרש מלת יכולת לשון נקבה מתוארת. אבל רצו לרמוז פי' מבלתי יכולת על הדרך שאמרו בפ"ק דברכות

מאי כי אין בלתך אמר ר"י בר מנסיא אל תקרי כי אין בלתך אלא אין לבלותך אלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו ב"ו מעשה ידיו מבלין אותו והקב"ה מבלה מעשה ידיו וכו'. וכבר ידעת פירושו בו שאין בכאן שום פועל מוחלט שלא יהיה ג"כ מתפעל מפעולתו עצמה בהיותו פועל בה. כי הברזל כשיחתוך הוא פעל בעץ שחותך אותו. ובההיא שעתא הוא עצמה מתפעל מהעץ שהברזל מתמעט ומתאכל מחמת החתיכה עד שבהתמדת החיתוך יתאכל הסכין הרעה וישאר צר וקצר מאד וכיוצא בזה בשאר הפועלים כלם. ונמצא שאדם כשהוא עושה איזו פעולה. הנה מעשי ידיו הם מבלים אותו ופועלים בו הכליון ותשות כח. מה שאין כן אצלו ית' כי הוא פועל גמור ומוחלט בפעולתו. ואינו מתפעל כלום ממנה שאין מעשה ידיו מבלים אותו או גורמים לו שום התמעטות. וא"כ כאן ג"כ רצו לפרש מבלתי יכולת מלשון כלוי. והכונה שיאמרו האומות להפך. שמפני היות בלוי תשוש ונחלש היכולת האלהי חלילה. מחמת מה שעשה עד עתה. לשיוכל להביאם אל הארץ אשר נשבע להם לפיכך הרגם. כי עם היות מעיקרא היה לו יכולת. כבר בלה ותשש. כי קרה לו כמקרה הגבור האנושי שהוא הולך ורפה. ובהתמיד לעשות גבורות. ישיגהו הלאות. והשיב לו ה' כי איך יוכלו לומר כן. היות לאות ותשות כח בו יתברך מפני ההתמדה. הרי ראו נסים שעשיתי על הים. והלא נסים אלו היו אחר שכבר קדמתי לעשות נסים רבים במצרים. ואחריהם עשיתי הנסים שבים אשר אין ספק היותם יותר גדולים ועצומים מהראשונים. כי בשל מצרים נאמר אצבע אלהים היא. ובשל הים כתיב היד הגדולה כדברי המגיד ע"ה. זה יורה שאין בי לאות. ואין יכולתי כלה ותשש מחמת ההתמדה. אלא אדרבא הוא הולך וגובר. וחזר משה ע"ה לומר כי יאמרו מצד אחר מחמת המקבלים שלפני מלך אחד יכול לעמוד ולא לפני ל"א. והועילה לו תפלתו שהודה ה' לדבריו ואמר סלחתי כדבריך ונתקבלו מפני גדולת כחה של תפלה כמאמרו יתברך שלעולם יענם אפילו יהיה על צד החנינה. ועתה בגלותנו אין לנו משען יותר גדול מזה. ובו אנו נשענים להגאל בשלם שבפנים כתפלת דהע"ה

אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. ירצה לאשר שני הזמנים לגאולה אינם שוים בענינם כי אחישנה היא דוקא כשיזכו. ובשלא יזכו היא בעתה. וכבר הבאנו שבהיות לנו זכיות אצלו ית'. אז הוא מרחם וכשאין לנו כלום. הוא חונן במתנת חנם. ע"כ אנו מחלים פניו אליו יתברך יתן לנו הכנה מספקת לשיקום וירחם ציון שיתנהג במדת רחמים דהיינו בהיות לנו זכיות. אשר בזה יתקיים אחישנה קודם זמנה. כי אמנם אם תמתין אל המועד הקצוב שיבא. הנה אז הוא עת לחננה לעשות בחן ומתנת תנם כשבא כבר המועד שלא נהיה זכאים. ונצטרך לשתחננו. ואין זה ממה שנרצה אלא שיהיה לנו זכיות דמאן דאכיל דלאו דיליה וכו'. ע"כ תקום ותרחם ציון ברחמים ע"י זכיות ותמהר תחישה מעשיהו ב"ב אכי"ר: