בינה לעיתים חלק ב שכח

האמור יבא על נכון. הן אמת כי מה שצעקתי וקראתי אליך היה בעת צרה בהיותי בבור תחתיות בשפל המדרגה ועומק הצרות. אך איני מכת הרשעים שאחר צאתם מאפלה לאורה ורואים עצמם ברוחה. שכחו אל מושיעם וחוזרים לקלקולם ולא יקראו עוד בשמו חלילה. אלא אחרי שקולי שמעת לקבלת תפלתי והצלתני מצרתי והנני עומד ברוחה. חוזרני מחדש לזעוק ולקרא אליך מתוך הרוחה. וזה אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי. כי אני מקיים המשנה. נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. כאשר פירשנו. אבל הצעקה בעת הצרה בלבד. מעכבת הקבלה. וכן המתפלל שלא בעונתה חוץ מהזמן הנתקן ואינו משכים לעורר השחר וכיוצא

התנאי הד' הוא בתפלה עצמה שתהיה נאמרת בכונה נכונה עם הוראה הכנעה ושברון רוח. כי לשניהם רמזו ז"ל באמרם. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי שימת עין למטה היא הוראת הכנעה ענוה ושפלות. ולב למעלה היא הכונה שיהיה הלב דבק עמו ית' ולא יתרחק ממנו. והוא מ"ש ז"ל פרק קמא דתעניות

אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים. אוקים רב שמואל בר נחמני אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואעפי"כ והוא רחום יכפר עון וגו'. קשיין אהדדי לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ופי' בו רש"י ז"ל שנפשו מכוונת בכפו מבחוץ דהיינו הכונה. ומכל מקום לא ישקוט שכל המעיין מלהרגיש. אם אין הכונה אלא זאת. למה יחסו ז"ל הכונה אל שימת הנפש בכף או הפסוק עצמו נשא לבבנו וגו'. שעליו נתיסד מאמרם. ולא בא הדבר בפי'. ועוד יש בו מהדיוק שלילה זו שאין התפלה נשמעת אלא בזה. האיך נזכרה בפ'. כי הן אמת הוא מזהיר נשא לבבנו אל כפים. כי כך ראוי לעשות לשלמות הענין. אבל שלא תשמע בלאו הכי זו מנין לנו גם הוקשה בעיני מאי דמשני הא ביחיד הא בצבור. ופי' רש"י ז"ל כדכתיב ויפתוהו בפיהם לשון רבים וכו'. נראה כי מאמרו ויפתוהו לשון רבים הוציא דמיירי בצבור. וקשה א"כ גם בפסוק נשא לבבנו הוא לשון רבים והיכי מוקי ליה ביחיד. ואגב ארחין ידויק אריכות לשון רב אמי אין תפלתו של אדם וכו'. והיה יכול לקצר ולומר אין התפלה נשמעת וכו'

ואפשר לי כי המכוון בזה הוא מה שאז"ל במדרש. הרשעים הם ברשות לבם והצדיקים לבם ברשותם. והכונה פשוטה הצדיקים משעבדים את הלב שהוא מקור הכח המתעורר ושרש התאוה שיכנע אל השכל לשמור משמרתו באשר השכל הוא עיקר הויית האדם מהותו וחיותו האמתי. והרשעים הם בהפך. כי הם דהיינו מהותם ועצמותם שהוא השכל והחלק המעולה שבנשמה משתעבד ונכנע אל הלב המתעורר אל התאוות הגשמיות ויעשה מה שלבו חפץ וכל אשר תשאלנו נפשו הבהמית כחפצה. על כן אמר רבי אמי ע"ה שאין התפלה מקובלת לפניו ית'. אלא א"כ יתגבר האדם על עצמו עד שישים נפשו המתאוה בתוך כפו שתהיה בידו וברשותו לעשות בה כרצון השכל. כמי שיש לו חפץ בכפו שהוא אדון עליו ושליט בו. ודקדק לומר אין תפלתו של אדם להעיר על מה שמתרץ אח"כ הא ביחיד הא בצבור. שלא נאמרה שלילה זו שאין התפלה נשמעת מבלי שימת הלב ברשות הכף אלא דוקא בהיותה תפלתו של אדם יחידי. מבלי השתתפו בצבור. אבל אם אינה תפלתו של אדם פרטי אלא של צבור.. אז היא נשמעת אפי' יפתוהו בפיהם כדרשת רשב"ן. אלא שהמקשן ע"ה לא העמיק לסוף דקדוק זה

ויראה לי שדברי רבי אמי עם מה שדקדקנו מאמרו תפלתו של אדם לרמוז אל היחיד נתייסדו על הכתובים שבאו קודם פסוק זה של נשא לבבנו. כי אמר תחלה מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו ונחקורה וגו'. כי על האדם החי היחיד ידבר שאין לו על מה להתאונן ולהתרעם על חטאיו לומר. כי כיון שחטא שוב אין לו תקנה ולא יוכל נקיון. כי הלא בהיותו חי אין לו להתייאש מזה. כי היאוש לא יצדק אלא כשמת בעותתו. אבל בעודנו חי. הנה כל שעה ורגע יוכל לבקש ולמצא רפואה למחלתו במה שהוא דבר כולל לכלנו. שנחפשה דרכנו ונחקורה וגו'. כי שערי תשובה לעולם פתוחים. ואנו חייבים לישא הלב שלנו אל כפים. שיהיה נתון ומסור בידנו להטותו אל דרך הטובה. המכונת אליו יתברך היושבי בשמים אך אם נחנו פשענו שהרבינו לפשוע וגם הוספנו מרי על הפשעים. כי השלטנו את לבנו עלינו ונמסרנו ברשותו. מבלי שוב בתשובה אז אתה ית' לא סלחת ואינך מקבל כלום ממנו. נמצא שעם היות באו הדברים בלשון רבים. היתה הכונה להוכיח את היחיד המתאונן על חטאיו. כאלו רבי אמי יוכיחו לו מהחיוב הכללי. אמנם פסוק ויפתוהו בפיהם מדבר על מעשה שהיה מקהל עדת ישראל ממש. מורה בפי' שמדבר בצבור. כי אמר שעם שפתוהו בפיהם והלב אינו נכון עמו כי לא נמסר ברשותם. ואדרבא הם נמסרו ברשותו. אעפ"כ והוא רחום יכפר עון כי הן אל כביר וגו' וע"ד פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. ומ"מ פי' רש"י ז"ל על פשוטן של דברי המאמר שידבר על הכונה הנאותה. במקומו יונח. נמצאת התפלה היא הטריא"ק הגדול כדברי הרב בעל העיקרים ז"ל. היא שעמדה למשה אדוננו ע"ה בראותו ישראל מוכנים לצרה גדולה מפני חרון אף ה' על חטאתם