בינה לעיתים חלק ב שכד

פרק ד' ראשי שנים. עתים לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים ופסקו עליהם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה משלחן בזמנן על הארץ הצריכים להם. עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מרובים לסוף סרחו לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה וכו'. באופן שבשתי דרכים הקב"ה מייסר לחטאים בענין הגשמים. אם מעיקרא שגוזר עליהם למנעם או שיהיו מועטים. ואם כשכבר צריך לשלחם מפני שגזר כן ומונע תועלתם בהוריד אותם על ארץ מתחלפת מה שהיא ראויה. והוא אמרו הן יעצור במים וייבשו. עוצר את השמים ולא יהיה מטר שכך גזר בעונות הדור ואם אולי ישלחם לפי שנגזר כן תחלה ואח"כ סרחו. הנה יהפכו ויחליפו הארץ. שילכו לארץ שאינה צריכה עד שלא יועילו. ואם כן לעולם דעתו יתברך ורצונו עומד קיים על מצב אחד וההשתנות בא מהכנת המקבלים. והוא בחכמתו ממציא שיתקיים דברו ואין שם שנוי או חלוף. והוא המכוון בדברי הנביא ישעיהו ע"ה בשמו ית' שאמר. כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ וגו' כי לפי שקדם לומר בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך וברחמים גדולים אקבצך. שפעם הוא קוצף ופעם הוא מרחם. לא נאמר בזה שאינו עומד בדבורו חלילה. כי הוא ית' יודע איך יוציא כל כונותיו לפועל כפי ההכנה שבישראל ולא יסתור את דבורו. כי מי נח זאת לי. ענין זה הוא ממש כמו מי נח שאז"ל שפרעה בחר לגזור על השלכת הילדים ליאור ולא נתיירא להיות נענש במים לפי שכבר נשבע ה' שלא להביא עוד מבול. והוא הסכל לא ידע כי ידע ה' לדונם במים ולקיים שבועתו כי הוא נשבע שלא להביא המבול על הארץ אבל הוא הוליך את המצריים אל המבול שהם עצמם הלכו אל המים וטובעו בים סוף. וזה הוא כי מי נח זאת לי. כל זה הוא ממש כעין מי נח אשר מה שנשבעתי הוא שלא להעביר מי נח על הארץ. ואני העברתי בני ארץ מצרים אל המים. באופן שלא שניתי בדבורי. כן וע"ז האופן נשבעתי על דבר הגערה והקצף שלך. כי מכל מקום לעולם אני מקיים דברי. ואיני משתנה כלל. רק הכל כפי הכנת המקבלים. כי אדרבא יתכן ויצדק יותר התמוטטות ושנוי בהרים ובגבעות אשר החוש מוכיח היותם עומדים וקיימים לעולם במצב אחד. אבל החסד והשלום שלי שכרתי ע"ז ברית אינו מתמוטט ומשתנה מרוצה לבלתי רוצה. אלא לעולם אני חפץ בו. והכל בא מצדכם. אם מצד התשובה. ואם מצד התפלה וכיוצא. ומהמבואר הוא כי סגולת מעלת התפלה היא נפלאה בעיני כל יודעיה. כאשר יש לה כח גמור ויכולת מספיק שישיג בה האדם כל מבוקשו. בין בהיותו זכאי וראוי לכך. בין בהיותו חסר הזכות. כי לא תחזור ריקם בכל עת ובכל שעה. כאמרם שערי תפלה לעולם נפתחים. ואז"ל בדברים רבה

אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש עליהם רחמים מיד ענה אותם.. אמר ליה הקב"ה משה חייך בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם דכתיב כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ולכאורה הדברים תמוהים כי משמעות אמרו חייך בכל שעה וכו'. נראה שהוא יתברך הסכים עם בקשתו של משה והבטיחו לעשות רצונו. והלא הוא בקש שאפילו כשאין מי שיבקש רחמים עליהם יענם מיד דהיינו בלי קריאה. והוא יתברך משיב שיענם בכל עת שיקראו משמע הא לא יקראו לא יענם. וזה שלא כשאלת משה. וידוייק לשון ענה אותם שאם אין כאן בקשת רחמים לא שייך בהא עניה ולא היל"ל אלא הצילם או רחמם וכיוצא. ולמה האריך לומר אין מי שיבקש עליהם רחמים. יאמר בקיצור אין מי שיתפלל עליהם

אמנם יראה כי הם ז"ל אמרו בתחלת הפרשה אמר הקב"ה למשה מי שיש לו בידי ורחמתי. במדת הרחמים אני עושה עמו. ומי שאין לו בידי וחנותי במתנת חנם אני עושה עמו. נמצא כי מי שיש לו זכיות אצלו ית' לא יקרא בעבור זה שעושה עמו על צד הדין. כי סוף סוף אם צדקת מה תתן לו. אלא עושה ה' עמו ברחמים להחשיב זכיותיו ולעשות לו בעבורם. אבל מי שאין לו אצלו כלום לא שייך ביה רחמים אלא מתנת חנם. כי אין כל מאומה בידו. וכיון שדבר זה הוא חנם בתורת חן אינו בטוח ומוכרח שיתרצה הוא ית' לתת חנם בכל עת ובכל שעה. כי שמא בזמן מן הזמנים לא יהיה מקום לעשות חנם. ע"כ קדם הרועה הנאמן ע"ה לבקש מלפניו על עמו שכשיהיו בצרה ויהיו משוללי זכיות שאין להם בידו יתברך כלום. באופן שאין מי שיבקש עליהם רחמים דהיינו בתורת רחמים. אשר לא יושגו מאת ה' כי אם לאשר יש לו בידו. אלא בהכרח יוצרכו לבקש מתנת חנם בתורת חן. לא בעבור זה ישיב פניהם ריקם. אלא ענה אותם מיד עכ"פ. והשיבו יתברך כי כן יעשה בכל שעה שיקראו בין בהיות להם בידו שיזכו אל הרחמים בין כשלא יהיה להם בידו שיצטרכו למתנת חנם. לעולם אענה אותם. ואל יעכב עליהם חסרון זכיות. ודעדיפא מינה נאמר בתפלה כי לא בלבד תקובל גם בלי זכיות. אלא אפילו בהיות האדם חוטא אם יתפלל לה' לא תשוב תפלתו ריקם. וע"כ הזהיר שלמה ע"ה באמרו: