בינה לעיתים חלק ב שכב

בשום מין פחיתות או גרעון. ובאמרו לעשות את כל מצותי הורה על הרבוי להשתדל בכלן. ועינו לא תשבע בחלק מועט מהן. כי בזה ודאי הוא מתעצם בקיומן בשכיות הלב. ולא בהזדמן ורפיון וכנגדן בא היעוד על השכר מכיון. שיהיה ג"כ בעצם וראשונה מאתו יתברך. כי יהיה היותר שלם שבאפשרות יען יתנך ה' עליון על כל גויי הארץ. לא יהיה שכרך בלבד בדברים הגשמים כאשר יבא בהוראה הכתובים הנמשכים כי בזה תהיו משותפים גם עם יתר העמים. אשר הם גויי הארץ. דהיינו גוים של הארץ שכל קנינם ומה שמשיגים אינו אלא מטוב הארץ מתחת. ולא יתחלפו בזה מכם כי אם בפחות ויתר. ואין להם שום חלק חוץ מהארץ למעלה בשמים. אבל אתם בקיום מצות התורה תהיו עליון עליהם בשכר רוחני למעלה מהארץ. שהוא היותר חשוב ושלם שאפשר לצייר. ועל הרבוי ובאו עליך כל הברכות האלה בשופע. ועל ההתמדה והשיגוך. כאלו הם ירדפו אותך וישיגוך. שהרדיפה נאמרה על ההתמדה והשקידה כאמרו ונדעה נרדפה. בקש שלום ורדפהו

ואולם עם היות שלשת הענינים האלו כלם נכוחים ומוכיחים על טוב התכונות. מכל מקום הדבר העיקרי על כלן. הוא מה שהוא מתמיד ושוקד. כי על זה נאמר בעלמא המקרה לא יתמיד. ומה שהוא לפי שעה בלי התמדה לאו כלום הוא. וזה לדעתי כונת מאמר ז"ל בפ' לפני אידיהן. ת"ר מי יתן והיה לבבם זה להם אמר משה לישראל. כפויי טובה בני כפוי טובה. בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה לכם לומר תן לנו אתה. כפויי טובה הם דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. בני כפויי טובה דכתיב האשה אשר נתת עמדי אף מרע"ה לא רמזה להם אלא לאחר מ' שנה שנא' ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן לכם ה' לב לדעת. אמר רבא ש"מ לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעים שנין. ונדחקו רש"י ובעל התוס' ז"ל במה שקראם כפויי טובה על שלא אמרו תן אתה ע"ש. וכן באמרו עד מ' שנין שפי' רש"י ז"ל שאף משה לא נזכר. הקשו אמאי כעס משה על ישראל הלא גם הוא לא נזכר. ותירצו שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא קם אדעתיה דרביה. אבל ישראל שהיו צריכים לתפלה זו היה להם להתבונן מאותה שעה שהרי כבר חטאו בעגל במרגלים. ור"י פירש שמשה לא הקפיד עליהם עד ארבעים שנה. כי היה סבור דלסוף ארבעים שנה יעמדו על דעת רבם ויאמרו אתה תן. ולא היה בדעתו שהיו מניחים מלומר אותו משום כפויי טובה אבל כשעברו מ' שנה שראה שהיה להם לדעת הבין עליהם שהיו מניחים בשביל כפיות טובה ואז הוכיחם וקשה לי בתירוצם האם ישראל נתנו לב והתבוננו או לא. אם נאמר שלא נתנו לב אכתי הקושיא במקומה עומדת למה קראם כפויי טובה. כי במה שלא אמרו תן אתה לא פשעו בכפוי טובה אלא במעוט השגחה שלא שמו לב ולא התבוננו במה שהיו צריכים. ואם נאמר שהתבוננו אלא שלבלתי החזיק טובה לא רצו לומר. א"כ מאי האי דקאמרי היה להם להתבונן כו' דמשמע שהיה מוטל עליהם להתבונן ולא התבוננו. כ"ש שהענין עצמו קשה. שאם הוא טבע מוטבע שאין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנה. למה בשביל הצורך נאמר שעכ"פ היה להם להתבונן. הרי כך הוא דרכו של תלמיד. וגם על תי' ר"י קשה שאם מרע"ה הבין כונתו ית' וחשב שמה שלא שאלו ישראל הוא מפני שלא עמדו על סוף דעת קונם. א"כ הוא בצדקתו למה לא העיר להם אזן והיה לו להודיעם שזה דעתו ית' ולזרזם שישאלו ולא למנוע טוב מבעליו

ולי אפשר לדייק לשון אף משה לא רמזה כו' כאלו הוא מוסיף על הנזכר. ואם הוא חוזר על ישראל שכשם שהם לא שמו לב עד המ'. אף משה היה כן. זה אינו כי לכל הפירושים אמר שמה לא שאלו היה מפני היות כפויי טובה. ועוד ק"ל במ"ש שרמזה משה באמרו ולא נתן וגו' ופרש"י לא נתן לכם לב לדעת שתהיו יודעים לשאול וכו'. נראה שמה שלא ידעו ישראל לשאול היה שלא נתן להם לב שידעו זה. וא"כ מה פשעם. אמנם יראה כי הכונה להם להמציא טעם נכון לאשר ראינו כי הוא ית' פי' שהדבר העיקרי בשלמות המעלה הוא התמדתה וקיומה והוא אומר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים וגו' שהיה הוא ית' רוצה וחפץ שלבם הטוב והשלם אשר היה להם אז מוכן ומזומן ביראת ה' יהיה להם כן כל הימים בתמידות שימשך על האופן ההוא לעולם כמו שעתיד להיות בזמן הגאולה. ויקשה לזה למה הוא ית' בחסדו הגדול לא הכינם לכך ע"ד רגלי חסידיו ישמור והי"ל לתת להם לב שוקד ומתמיד כל הימים בקיום השלמות ביראת ה' לז"א כי מרע"ה אמר זה לישראל בדרך תוכחה. ובה באר הטעם להמנעו יתברך מזה. והוא כי לפי שהשי"ת ראה שבהיותו מתחסד עמהם לתת להם מה שראתה חכמתו היותם צריכים לטוב להם הנה הם במקום החזק לו טובה על ככה ולהכיר קבלת החסד אדרבא אחזו מעש' אביהם בידיהם להיו' כפויי טובה כמוהו. בהתרעם וקראם תגר על מה שנתן להם להנאתם ולטובתם. כי הם כשנתן להם המן המעולה כפרו בטובתו ואמרו נפשנו קצה. כמו שעשה אה"ר אשר בהמציא לו האשה להיות לו עזר כנגדו נתרעם ואמר האשה אשר נתת וגו'. ע"כ אמר ה' אם גם עתה אני אתן להם מעצמי המתנה היקרה הזאת להכין לבם שיהיה מזומן אל התמדת קיום יראת ה'. הנה גם עתה יבואו היום או למחר להיות גם בזה כפויי טובם כדרכם כי סוף סוף