בינה לעיתים חלק ב שיח

דדיינא. כי שער בדעתו שלהיותו צנוע אביו אהבו יותר. וא"כ לאו סיפא רישיה. ויראה בעיני כי רשב"ם ע"ה בעומק חכמתו ירד לסוף כונת הדברי'. כי האב הזה היה מסופק בבניו איזה מהם היה בנו וכל השאר ממזרים. אך לא רצה לפרסם הדבר ולהוציא לעז על כל שאר הבנים. אלא בדרך חכמה אמר נכסי לחד ברא. כי ידע יבא הדבר להגמר ע"י ב"ד חשוב. והדיין החכם יבין מאד כי כיון שסלק כל הבנים מהירושה והעבירה לאחד מהם בלבד ולא פי' מי הוא. ודאי מפני צד ממזרות עשה כן. אלא שלא ידע מי הוא הבן האמתי, ולא גלה הדבר משום כבודו. ע"כ ר' בנא' דנחית לעמקן של דברים עשה הנסיון ההוא. ובאמת כונתו הית' לדעת מי הוא נקי מחשש הממזרות. כי העזי הפנים ממזרים ילכו לחבוט. ושמר בלבו דבר זה לתת הממון לבן האמתי. אמנם בשעת מעשה לא גלה להם כלום ולא אמר בפי' שנותן כל הממון לזה. להיותו בן ודאי והם ממזרים. אלא א"ל שהוא עושה שודא דדייני דמסתברא שלזה אהב יותר להיותו צנוע. ולא יוכלו לערער ע"ז כלל אפי' לפי דעתם. כי יפה דן לפי ההוראה החיצונית דלא שייך הכא אלא שודא דדיינא. אך לפי האמת כונתו היתה לנסות איזה הוא בנו ומי הם הממזרים. באופן שהבן האמתי. לא יערב אל לבו לשלוח יד אפילו אל קבר אביו. כ"ש בחייו בגופו. ולפיכך לא יכול עשו לעשות מאומה בידים לאביו. אבל רצה להנקם משניהם בפעם אחת. במה שיעשה ליעקב לבדו. וזה הוא וישטום עשו ליעקב לעשות עמו רעה. על מה שברכו אביו. שהיתה מאת אביו לברכו ברצונו כי סופו הוכיח על תחלתו. והערים בזה כי למען יצא הדבר לפעל. לא הוציא מן הפה אופן הנקמה בבאור. שהיא ההריגה. אלא היתה משטמה בלי שום פירוש. ובלבו ובקרבו אמר יקרבו ימי אבל אבי. ירצה מהרה אראה שתי נקמות גם יחד ימשכו מפועל א'. והם שיקרבו בלי ספק ימי אבל אבי כי בהרגי את יעקב יפליג אבי להצטער עליו ויתאבל על בנו ימים רבים. וגם אהרגה את יעקב אחי ואנקמה ממנו וכ"ז אמרו בלבו למען יצא לפועל. ולולא ה' עזרו כך היה. והוא מה שאמר באחשורוש ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו. כי קצף מאד על ושתי. אבל לא הרבה בדברי כעס להשיב חמה אלא וחמתו בערה בו בתוכו ובקרבו כאש בוערת. וזה הי' סבה ששם מחשבתו לפועל וצוה לסריסים לגמור דינה. ע"כ באהבת ה' לישראל הרבה מאד בדברי תוכחות ומוסר בכמה מיני צרות רבות ורעות למען ברבוי הדברים האלה ישכך חמתו ולא יצאו לפועל. וע"ד זה פירשו פ' וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. ועל שני טעמים אלו אמר המשורר ע"ה. בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם סלה. יאמר כשבאת לייסר האיש החוטא היה מחסדך שלא יסרח אותו ביסורין ממש שהם פעל ומעשה העונש עצמי. אלא בתוכחות רבות שנתוכחת והרבית להוכיח ולהגזים בדברים על עון יחידי. בזה יסרת האיש כי היו התוכחות הנאמרים בפה. תמורת פועל היסורין הנעשים בידים. ועוד נמשך מתוכחות אלו הרבות. שאתה מפחיד ומגזים כ"כ לאיש. עד שתמס כעש חמודו. אתה ממיס ומכלה כמו העש כל חמודו מה שהוא חומד ומתאוה מחמדות העולם ותענוגיו. באופן שמפאת ה' ית' ומדבריו. היה לו לאדם להתרחק מהדברים הפחותים. אך אמנם מצד האדם עצמו הנה הוא רודף תמיד אחר ההבל מטבע תכונתו. וזה הוא הבל כל אדם סלה. ולי אפשר להוסיף טעם ד'. כי ידענו מיסוד התשובה וסגולתה כי בהיותה כראוי לא בלבד תספיק לכפר העונות. אבל תגרום שהעבירות עצמן יתהפכו לזכיות ויקבל עליהם שכר טוב כאלו כלם היו מצות ממש. ודבר זה פשוט בכמה מקומות מדבריהם ז"ל ובראותו יתברך בחכמתו רוע תכונת האדם. כי מטבעו הוא נוטה אל הרע ואדם אין צדיק וגו' ע"כ באהבת ה' את עמו כי חפץ לצדקם ולהשפיע להם רובי תורותיו. חשב אם ירבה להפליג בברכות ולקצר בקללות מעט יהיו אשר יזכה להם כי הם יעודים לאשר ישמור כל מצותיו ולא יחטא. וזה כמעט בלתי מצוי. כי הוא יותר מעותד אל החטאים. וכמעט כל הצדיקים יכנסו בגדר בעלי תשובה. לפיכך הרבה להם כמה וכמה קללות לעוברי רצונו. לא לכונה שיחולו כלם על ראש העובר חלילה. אלא למען יהפכו כלם לברכות לבעל תשובה. כי הוא ית' יחשוב מחשבות על כל איש ישראל לבלתי ידח ממנו נדח ויבקש דרכים שונים להחזירו למוטב בתשובה שלימה. עם ע"י יסורין או גלגול וכיוצא עד ימקו כל העבירות. ואז כל הקללות שופע ברכות הנה לתועלתנו. כי לסוף כלם על כרחם יחולו על ראשם. מה שלא היה כן אם היה ממעט בהם ומרבה בברכות. וראיתי להם ז"ל בריש פ' בחקותי מאמר אולי יכלול כל הטעמים האלו שאמרו

אם בחקותי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' הונא בשם ר' אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' מנחם חתניה דר' אלעזר בן אבינא אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקותי תלכו. ומה כתיב תמן ונתתי שלום