בינה לעיתים חלק ב שיז

בשכר המצות שנרמזה בברכות. כי עוד כתיב ע"י חותם הנביאים מלאכי ע"ה בסופו ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות. כאן אמר תכלית מה שיוכל הפה לדבר כי כל מה שיוכל להשיג האדם מרום המעלה וסוף האושר הוא להיות כב"י הוא עצמו משכן ומדור ובית מושב לשכינתו ית' ומעונה לאלהי קדם. כי הוא ית' בחר בציון אוה למושב לו הארץ הקדושה ההיא שעליה אמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד ובה חפץ לשכינת עוזו. ואולם יגיע מזכות ישראל עד שכל הגוים יאשרו אותם ויאמרו שהשיגו תכלית האושר האפשרי. וזה כי אתם עצמכם תהיו הארץ הקדושה אשר חפץ בה ית'. כי יתן משכנו בכם במקום הארץ הנבחרת. אשר באמת אין לך מדרגה גדולה מזו. כאמרו ונתתי משכני בתוככם

הב' בחרו לומר כי הרבה בעונשים דרך הגזמה להפחידם. כי מטבע האדם יתפעל יותר מפחד מציאות רוב הרעה. ממה שיתפעל מהעדר רוב הטובה כי יאמר לא מדובשיך ולא מעוקציך. וימנע מחטא מחמת העונש. כי מפני שמו נחת הוא. וירא מהגזמת רבוי היסורין. מה שאין צורך לזה אצל עושי המצות. כי בהיותם בגדר המעלה. לא יצטרכו לרבוי הבטחות בהפלגת הטוביות לשיתעורר אל המעשה הטוב. כי ירבו לפעול מצד השלמות עצמו. ואולי ע"ז אמר שהע"ה במשליו ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה. כי לפי שבפסוקים הקודמים הפליג מאד בהגזמות גדולות על הבלתי מקשיבי' בקולו ית' באמרו גם אני באידכם אשחק וגו' אז יקראונני ולא אענה וגו' ויאכלו מפרי דרכם. כי משובת פתאים תהרגם וגו' אמר עתה אל תתמהו במה שאני מרבה באלו הגזומים כי אני ידעתי את המחשבות אשר בני האדם רגילים לחשוב. כי הן אמת השומע לי ישכון בטח ויהיה לו שכר טוב. אך דעו נא וראו כי אם היה שאנן ושקט בברחו מן העבירות ורדפו אחר המצות. לא יהיה זה מפני תקות השכר ותאות הטובה. אלא דוקא מפחד הרעה. אשר יפחד תבא לו רעה גדולה אם לא ישמור לעשות ככל התורה הזאת. מזה יתעורר לקיים המוטל עליו ע"י אלו ההפחדות. וכך מפורש אצלי מאמרו בסימן י'. מעוז לתום דרך ה' ומחתה לפועלי און. יאמר מה שהוא מעוז ואומץ לתום שיחזיקהו בחמימותו ויוסיף תת כחו לו אינו מצד השכר. אלא היות הדבר דרך ה' מה שבחר ורצה בו הוא ית'. זה הוא לו המעוז להתחזק בתקף השלמות ולבלתי סור מן המצות. ואולם לפועלי האון מה שהוא מעוז להם למחסה ולמבצר לבלתי יכשלו בפעולות הרעות. הלא היא המחת'. כי מה שיחתו ויפחדו וייראו מאוד ממה שירבו עליהם עונשי היסורין על עונותיהם זה יהיה להם למעוז לבלתי יחטאו

הג' אמרו כי מדרך הכעסני אשר ימעט בהגזמות ולא ירבה דברים לומר אעשה כך וכך הנה זה הוא שומר המשטמה בלבו לא ישוב מפני כל. וכל אשר יזם לעשות יעשה בכח גדול. משא"כ המרבה דברים. כי יפיג כעסו בהפלגת הגזומים ואין כחו אלא בפיו. ומיד חמתו נתכת. הלא נראה אבשלום כשהיתה לו שנאה עם אמנון. לא דבר עמו למטוב ועד רע למען הוציא לפועל מה שעשה שהמיתו. וזו היתה רשעת עשו במ"ש הכתוב. וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. ויקש' אחר שגזומו זה הוא ליעקב על שלקח ברכתו למה תלה הדבר אל הנותן באמרו על הברכה אשר ברכו אביו. היה ראוי שיטיל אותם על הנוטל ויאמר על הברכה אשר לקח מאביו. ועוד מה הכונה ביקרבו ימי אבל אבי. אם לומר שימתין עד מות אביו. יאמר בקצור ובפי' ימות אבי ואהרגהו. ועוד מהיכן ידע יהיה זה בקרוב. ויותר היה צודק לומר יבואו ימי אבל אבי. ויראה כי עשו הרשע היתה טינא בלבו לא בלבד על יעקב אחיו שלקח הברכות. אלא גם על אביו יצחק ע"ה במה שקיים אותם כמה פעמים. שעם שיונח היה תחלתו כעין אונס. לא יבצר מהיות סופו ברצון. והנה לא היה יכול להנקם ממנו בפועל ממש לשלוח בו יד. כי סוף סוף מכבדו הי'. וגם מטבע כל בן אשר אין בו צד ממזרות לבל יעצור כח להכות את אביו ולהרים יד אליו אפילו אחר מותו. כאשר הובא פ' חזקת. ההוא גברא דשמע לדביתהו דקאמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך איתתא עשרה בני אית לה ולית לה מאבוך אלא חד. כי שכיב אמר להו כל נכסי לחד ברא לא ידעי להו מינייהו שבק אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חביטו קבורה דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מנייכו שביק אזלי כלהו. ההוא דבריה הוה לא אזיל אמר להו כלהו נכסי דהאי. והוא מבואר מפשוטו כאשר אמרנו. ויש לנו מקום דקדוק על דברי רשב"ם ז"ל שכתב חביטו הכו הכאות על קברו ולנסותן נתכוין שאותם שהם ממזרים הם עזי פנים וילכו לחבוט. א"ל כלהו נכסי דהאי שלא רצה לחבוט על קברו של אביו שזה הוא הצנוע שבהם ומסתברא שלזה אהב יותר. ויפה דן ר' בנאה דלא שייכא הכא אלא שודא וכו' והוא מבואר הסתירה. כי תחלה פירשו שהנסיון היה לדעת מי הוא שאינו ממזר. כי הממזרים לעזותם יחבטו. אלמא אין הדבר תלוי באהבת האב לזה יותר מזה אלא במי שאינו ממזר. ואח"כ אמר שדן בשודא