בינה לעיתים חלק ב שטו

פשיטא דלא לשם בכורים ממש נתכוון אלא לדורון בעלמא. ע"כ אני אומר כי אולי אין הכונה מה שנראה מפשוטי הדברים. אלא לפי שאמרנו בתחלת דברינו כי בולמוס תאות המאכל והרדיפה אחר חוש הטעם. יגרום להיות להוט אחר הפירות החדשים בראשית ותחלת המצאם

ממילא יובן כי האיש הנלבב.. אם בעל נפש הוא ישלוט בתאותו ולא ירצה מיד ליהנות מפירות הבכור. ולא יאמר עליו אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה. אשר מלבד פשוטו של מקרא על מהירות האכילה יאמר ג"כ כי מדרך השטופים אחר תענוג וערבות המאכל הוא. שלא בלבד בשעה שהם אוכלים ממש מתענגים במה שבפיהם אלא גם בהיות המאכל בידם בראותם אותו היותו נחמד לאכילה ותאוה לעינים. מתהנים מזה ע"ש העתיד ועושים כ"כ תנועות מראים כאלו הם נושכים בשינים המאכל ההוא כעין החתול עם העכבר. באופן שהם כבולעים טרם יאכלו. בהיות הדבר הנאכל עדין קיים. וזה הוא בעודה בכפו יבלענה. ועל זה אמר כמתמיה וכי אלישע שהוא קדוש אלהים. ואוכל חולין בטהרה. היתכן היותו מתכונתו אוכל בכורים ונהנה מפרי חדש כאחד מהמון המתאוים. ומשביעים חיכם מחוש הטעם. עד שלזה נתעורר האיש ההוא להביא לו מהבכורות. לידעו שיערבו לו. זה ודאי לא יתכן לגדול המעלה כמוהו אלא לומר לך כל המביא וכו'. דייקו ז"ל בפסוק כפל בא ויביא. כי היה מספיק לומר ואיש מבעל שלישיה הביא לאיש האלהים. ועוד אמרו פעמים מלת לחם יאמר בקצור. ויביא עשרים לחם שעורים בכורים. לכן פירשו כי הכתוב הודיענו טוב תכונת האיש הלזה ומעלתו בענין זה הדורון. כי לא יבחן בו הדורון עצמו לבדו היותו עשרים לחם שעורים. אשר בזמן ההוא היה נאה ומתקבל ומנה ראוי להתכבד לפי צורך השע' אלא ההשתעבדו' וההכנעה. שלא שלחה ביד אחד מעבדיו ושלוחיו. אלא הוא בעצמו בא מעירו ויצא ממקומו. והביאם בכבודו. ובזה עשה ממש מה שהיה מעיקר כונתו יתב' בבכורים שהיא מדת ההכנעה הזו. בהבאתם ע"י עצמו. שאפי' אגריפס מלך ישראל וכו'. וזה הוא לומר לך שהמביא דורון לת"ח. שהוא עצמו מביאו ואינו שולחו ביד אחר. הוא ממש כמקריב הבכורים שהיה העיקר בהם ההבאה. והיא כונת הכתוב מה שאיש בא מבעל שלישה ולא נשאר במקומו. אלא רצה להביא בעצמו לאיש האלהים. זה נחשב לו ללחם בכורים. והדורון עצמו היה עשרים לחם שעורים. ולכן אמר המביא הבכורים בנושא שלנו. הנה ראה גם ראה עשיתי מה שיאות בעיקר המצוה שהבאתי את ראשית אני עצמי ולא שלחתי ע"י זולתי. את כל אלה נשים לנגד עינינו להשכיל להטיב ולהדבק באלו המדות המעולות. למען נעלה מעלה מעלה לעבודתו יתברך אמן: דרוש אחרון לחדש אלול פ' נצבים. כל הדברים האלה הברכה

קהלת רבתי. בקש קהלת למצא דבר חפץ בקש קהלת לעמוד על מתן שכרן של מצות כדכתיב כי באלה חפצתי נאם ה' אמר לו הקב"ה וכתוב יושר דברי אמת הכתבתיהו על ספר הישר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ועוד כתיב כי תהיו אתם ארץ חפץ

הנחה מאומתת ופשוטה מאד היא היות מדת טובו יתברך מרובה מאד ממדת פורענות. כאשר הוכיחו ז"ל מאמרו פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. שעונש החמורה שבכל העבירות שהיא הע"ז. אינו מתפשט אלא עד הדור הרביעי. ואלו בתשלום הגמול הטוב כתיב ועושה חסד לאלפים לאוהביו. שנמשך חסד השכר לאלף דורות שהוא חמש מאות פעמים יותר מהעונש. ואין ערך ודמיון לזה עם זה. ומה' יצא הדבר לקיים גזרה זו כשאמר ע"י הנביא ישעיהו ע"ה. ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני וגו'. הנה הרגע הוא חלק קטן מהזמן לא ישתנה לעולם שעורו בפחות ויתר. אלא תמיד הוא במצב אחד. ולא יצדק בו רגע קטן או רגע גדול. כי אם הוא גדול לא יהיה רגע אלא יותר מרגע. ואם ישוער היות בו קטנות. לא יקרא רגע אלא חלקים דקים פחותים מרגע ואיך אמר א"כ ברגע קטן

אמנם הודיע הוא ית' מדת טובו הרב. כי לא בלבד נתעלית על מדת הרע בכמות אלא גם באיכות ומהות בחר להם היותר טוב ומועיל להנאתם ולטובתם. וזה כי כל ההווה בעוה"ז הן לטוב הן להפכו. מהבל ימעט להיותו חולף ואבד אצל המושג לעולם הבא. ולכן אמר כי כשעזבם ה'. היה ברגע בלבד. שהוא זמן מעט הכמות מאד. וזולת זה הוא קטן האיכות מצד עצם ומהות העזיבה. שהיא בעניני העוה"ז כאשר יבאר. וכ"ז ע"צ המשל להורות מעוטו בערך הטוב שלא היה כן אצל הרחמים. שלא בלבד היו רחמים שהם רבים מצד הכמות. אבל היו ג"כ גדולים כפי איכותם שהם לחיי עד. ובאר הענין באמרו בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. הרגע אשר פני הסתרתי ממך. שהוא שיעור הזמן המועט. היה ג"כ בקצף היותר קטן וחסד שהיה אפשר דהיינו בעוה"ז. אבל הרחמים היו בחסד עולמי ונצח