בינה לעיתים חלק ב שיב

שיגרום לי זה שום גובה רוח חלילה. אלא אמשיל את עצמי לעפר במה שהוא דומה לאפר כירה לשפלותו שאין בו שום צד רוממות. ורז"ל במדרש רבה דרשו הכפל בזה הלשון. אמר אלו הרגני אמרפל לא הייתי עפר. ואלו שרפני נמרוד לא הייתי אפר. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך אתה אמרת ואנכי עפר ואפר חייך שאני נותן לבניך כפרה בהם שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ואסף איש טהור את אפר הפרה. ובכוונתו מ"ש הרב בעל יפה תואר ז"ל במקומו מונח. ולי אפשר שהם פירשו היות כונת אברהם ע"ה לומר אם תשאל ומי הניעך להיות כל כך משתדל בהצלת כל הנפשות האלה ממות לחיים ומאי איכפת לך בזה. לכן אמר כי יראה לו היותו מחוייב בכך. כי אחרי אשר עליו עבר כוס גזרת המות בין ע"י נמרוד בין ע"י אמרפל והפליא ה' חסדו לו להצילו ממנה עם היותו בענותנותו מחשיב עצמו בלתי ראוי לזה. לפיכך יראה לו כי נשאר עליו חיוב גמור גם כן לעשות כל מאמצי כחו להציל גם את אחרים בהיותם מעותדים למות כמוהו. דמאי דלך מהני לחברך תעביד. וה' ישלם לו רצונו הטוב הזה שיזכו בניו לאפר הפרה שהוא מטהרת מטומאת מת ואיך שיהיה ראינו הוציא פרח ויציץ ציץ. זה שרש ההכנעה החשובה. ומשה אדוננו ע"ה העיד עליו הכתוב. והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו'. ובטעם התייחסות שם זה באותו הענין אני אומר במה שנדייק שסמך זה למה שסיים באמרו וישמע ה'. כי פשיטא הוא. ומה טעם פתאומית זה שאמר ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן וגו'. ולמה אחר כך נקראו אהרן ומרים בלבד. ולא בא שום דבור אל משה. ואם אין הכונה אלא להורות שלא יבא להם השפע אלא באמצעותו. היה לו לדבר עמהם לפני משה. ויראה כי באו הכתובים להודיענו גודל מעלת מדת טובו של מרע"ה עד היכן מגיע. כי בלי ספק אלו מתחלה כשדברו אחיו מה שדברו עליו. היה מגיע הדבר לאזניו להיותו יודע שודאי יגיע להם מזה איזה עונש. פשיטא שתכף ומיד היה מתפלל למקום עליהם לכפר בעדם. וגם אח"כ אם היתה באה לו שום ידיעה מזה קודם הצטרע מרים. לא היה נמנע מלהשתדל למנוע הכל. אכן לא היה מקום לזה. כי היה מחפצו ורצונו ית' שעכ"פ יענשו. וזה כי מעיקרא וישמע ה' הוא ית' בלבד היה השומע ולא משה כי לא ידע מאומה. ולפיכך לא התפלל. וגם אחרי כן בהיות שהאיש משה ענו מאד וגו'. ושבלי ספק בידעו זה היה מתפלל מיד עליהם. ע"כ לא נתן מקום שיבא לכלל ידיעה לא מפיו יתברך ולא מפי אחרים אלא בפתע פתאום מבלי תת שום זמן והרוחה בנתים קראם לשלשתם כדי לומר לשניהם התוכחה הנאותה ולהענישם בנזיפה. ולהיותם בלתי ראויים שיהיה ה' נדבר עמהם לבדם. הוצרך מרע"ה להיות כצינור אל ההשפעה. אבל לא רצה ית' לדבר עמהם בפניו. כי מה היה מועיל בזה. כיון שתכף כשמוע משה דבר זה מפיו ית' היה מתפלל לפניו באותו הרגע על הכפרה. ומה גם בהיותו דבר נוגע לכבודו כי מרוב ענותנותו לא יניח לעשות שום רושם בזה. ע"כ דבר להם לבדם דברי תוכחותיו ונמשך העונש עד שהוצרך אהרן לבקש מטו מאת משה וכשידע זה מיד צעק אל ה' ית' כי ממעלת הענוה אשר היתה בו לא נתפעל כלום ממה שדברו נגדו. יען זה הוא אחד מהאותות העצמיים אשר יורה בענו היות הכנעתו אמתית וחזקה מצד המעלה. במה שלא יעשה בו שום רושם והתפעלות אחת משתי סבות הפכיות. או כשישבחהו ויספרו מגדולת תהלותיו וכיוצא. או בהפך כשיזלזלו בו וירבו לדבר בגנותו. ואולי על הראשונה אמר החכם ע"ה במשליו

מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. ירצה כבר יש מיני מבחן לדעת אם הכסף והזהב הם נקיים מכל סיג ע"י המצרף והכור ואולם מבחן האיש לדעת מה הוא בשלמותו. הנה זה יהיה כפי מהללו. כי מה שעושה בו מהרושם מה שיהללהו. שאם כשיגיע לו מהלל מזולתו. לא יתפעל כלום להתנשא אדרבא ישפיל עצמו על האופן אשר באר הרב החסיד בעל חובת הלבבות זצ"ל. הוא באמת שלם גמור. שאם יתפתה מאותם השבחי' להתגדל בהם. אין סכלות כסכלותו. ועל השניה הלא ראינו המלך דוד ע"ה כשיצא שמעי וקללו קללה נמרצת וסקלו באבני' אמר אבישי בן צרויה אל המלך. למה יקלל הכלב המת הזה את המלך אעברה נא ואסירה את ראשו. השיב בענותנותו מה לי ולכם בני צרויה כי יקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן. הורה בהכנעתו כי מאת ה' היתה זאת לו. ושיעור כונת דבריו לדעתי כי שתים רעות יצאו משמעי. הראשונה הקללה ע"י הדבור. וזה לא היה אלא לדוד בלבד באמור לו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל וגו'. השיב ה' עליך וגו'. והשנית הסקול בפועל ובמעשה. וזה היה ג"כ ליתר עבדיו כאמרו ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך וגו'

והנה אבישי בטוב נאמנותו לא הזכיר כלום מהסקילה להורות כי לא היה חושש אלא מהעיקר שהוא המלך. ואלו היה אומר למה יסקל אולי יהיה נחשד שעל היותו גם הוא מסוכן בענין זה כמו המלך מתחזק להרגו. ע"כ אמר למה יקלל וגו'. כי על הקללה בלבד היה חש למה שנוגע אל המלך. איך יערב אל לבו לשלוח לשונו הרע נגד כבוד המלך. ולהיות יותר רע מהכלב. כי אע"פ שמדרך הכלב לנבוח ואינו מבחין בין ראוי לבלתי ראוי. מכל מקום אינו נובח אלא בעודו חי אך אחרי מותו נאלם דומיה. אבל זה בהיותו