בינה לעיתים חלק ב שי

אמנם בעלמא יפחדו האנשים מהקרובים והאוהבים וכיוצא וכן מפחד אנשי המשפט. פן דם הנהרג מיד ההורג יבקשו והשיבו לו גמולו בראשו. ומחששות אלו ודומיהן מורא יעלה על ראשו. ולא ישלח ידו על רעהו כלל. אך היצר העריץ הפריץ הזה אין שום דבר בעולם יפחידהו. כי אין מי יקום לעזרת האדם במלחמה זו אלא הוא עצמו. כדברי התנא ע"ה אם אין אני לי מי לי. שרצינו הוא מוחלט בעצמו ולא ישתתף זולתו עמו כנודע. כי מה שאז"ל ומה שנראה מהפסוקים היותו יתב' עוזר להועיל לבא ליטהר ולצדיקים עושי רצונו. אין זה אמור בענין החפץ והרצון שהוא עיקר המלחמה כי זה ודאי תלוי באדם לבדו אלא הכונה על ההכנות והדרכים וכיוצא

השביעי הוא כי האדם היודע ומכיר את שכנגדו היותו אויב לו ומבקש רעתו. שהוא מגלה כונתו ודעתו לכך. כבר יוכל להמציא המצאות להמלט מידו. אך אם הוא חושב על רעהו היותו אוהבו וחפץ ביקרו. כי כן הוא מראה לו סימני אהבה עזה לפנים ושהוא נאמן בבריתו, מזה ודאי לא יוכל להמלט בהיות לו השנאה טמונה בלבו ובקרבו ישים ארבו. ועתה ראה איך בא הרמז בכל אלה בשבעה שמות המגונים אשר נזכרו במאמרנו. כי הקב"ה קראו רע בעבור הרגלו הקדום שהוא מלומד למלחמ' מקטנותו. וזה הוא כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומשה ע"ה קראו ערל להיותו אדוק ודבק באדם מחובר בו ואינו חוץ ממנו דומה ממש לערלה הדבוקה בבשר. ודוד ע"ה קראו טמא כי מעצמו הוא מטמא ועושה הרעה מאליו בלי הצטרך לכלי מלחמה. כמו שהטומאה מטמאה מעצמה. ושלמה ע"ה קראו שונא. כי הוא שונא אמתי נוטר איבה ומבקש עכ"פ להמית האדם מחמת שנאה. ולא מפני הקרבת תועלת או השגת כבוד. וישעיה ע"ה קראו מכשול כי הוא פורש רשת ליד מעגל להפיל במכמוריו רשעים מבלי התראות פנים אל פנים. ויחזקאל ע"ה קראו אבן. כי לבו כאבן דומם נעדר ההרגשה. לא יכנס בו מורך או מורא. אלא בריא אולם חזק כאבן נחושה אין שום פחד לנגד עיניו. ויואל ע"ה קראו צפוני. כי הוא צפון ונעלם חנף ומרע ושנאתו מכוסה בלתי נודעת. בהיותו ברמאותו מראה טלפיו כחזיר היות לו אהבה עצומה לאדם וכי מאנשי בריתו הוא ובקרבו ישים ארבו. ולאיש אשר אלה לו ושבע סכנות בלבו, כמה יצטרך להזדרז לקום ללחום עם מושל זה כאזהרת הנושא שלנו תצא למלחמה על אויביך. ומה גם בימים האלה ובזמן הזה למען יהיה לנו מקום לחלות פניו ית' תצא למלחמה על אויביך. יקום אלהים יפוצו אויביו וימהר פדותנו ויחיש גאולתנו ב"ב אכי"ר

דרוש ד לחדש אלול פרשת תבוא הנה הבאתי את ראשית פרק שני דייני גזירות. רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגלדני דבי גילי. א"ל מאי עבידתיך א"ל דינא אית לי לא קביל מיניה א"ל פסילנא לך לדינא א"ל דינא דמר לא בעינא קבולי ליקבל מר דלא למנועי מר מאקרובי בכורים דתניא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים. עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו. וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים

ילידי ביתו של הרמב"ם ז"ל אשר באו אל חדרי ספריו למדו מתוך דבריו היות טעם הבאת הבכורים בעבור ד' תועלות נמשכים ממנה. התועלת הראשון במדות לרסן התאוה ולהכניע היצר הלהוט אחר המאכל. אשר מדרכו להביא אל החיך אוכל יטעם לו. ומה גם הדבר אשר זה לו זמן הרבה לא בא אל פיו והוא עומד ומצפה מתי תגיע עת דודים להשיגו. וכאשר תשלוט בו עיניו בראשונה אין ספק מהר ימהר לאכלו ולא יעצור כח עבור עליו לתתו לזולתו ולהמתין עד יגדל אחר כיוצא בו. כדברי הנביא ישיעהו כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה להורות על מהירות האכילה. כי אחזו בולמוס התאוה לטעום דבר חדש. ולהפליג תאוה זו אמר הנביא מיכה עליו השלום

אללי לי כי הייתי כאספי קין כעוללות בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי הגזים דבר חסרון השלמים באומה ושכמעט אבדה התקוה שימצאו בתוכה כאלו הוא דבר נמנע או חוץ מהטבע. והמשילו למי שמתאוה בכורה שלא בזמנה רחוק מאוד מהעת שלה אשר מדרכה הוא להמצא בראשית ותחלת לקיטת הפירות. כי לכך נקראת בכורה וכעין מ"ש הושע ע"ה כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם וגו'. אמנם כאן הוא להפך. ואוי ואבוי ע"ז כי אני הייתי כעין מי שנמצא בזמן אסיפת קיץ. שהוא סוף לקיטת הפירות. כשבא הבציר כבר להיות בו עוללות בלבד שיורי הגפן. ואין עוד אשכול ממש לאכול. והנה אז בזמן הזה נפשי מתאוה לבכורה. אשר היא בלי ספק תאוה נפסדת בלי שום תקוה להשיגה. כי הוא דבר נמנע ובלתי אפשר שתמצא בכורה ממש בשלהי קייטא. כן הוא מה שאני מתאוה ותאב לראות איזה שלם תמים וישר בבני ישראל. ונראית תוחלת ממושכ' ונמנעת מצד שאבד חסיד מן הארץ