בינה לעיתים חלק ב שה

מה שמכנסת והולכת עוד בזמן הקיץ הבא אחר הקציר. הג' הפלגת הרבוי שהעיד רשב"י ע"ה שנמצאו בבור שלה ג' מאות כור. שהם ג' דברים המורים על היות הדבר נעשה בעצם ולא במקרה כנודע. והיא כונת הכתוב אתה העצל לך אל הנמלה ללמוד מחריצותה וזריזותה. כי הלא היא תכין. תתן אופן הכנה דהיינו שהיא מעותדת ומתמדת לעשות באופן שימצא הלחם מוכן ומזומן בלי רקב ועפוש. ועושה כן גם בקיץ שהוא סמוך לסוף השנה אעפ"י שהיא כבר אגרה ואספה בזמן הקציר מאכלה. מה שהוא מאכל ראוי לה שיספיק לכל חייה חטה וחצי. אעפ"כ תכין עוד לחם מרובה ומשופע שהוא יותר ממאכלה. ואם כל כך זריזות והשתדלות יש בנמלה ב"ח צעיר כזה. גם אתה העצל למוד ממנה להיות זריז ומהיר להכין מצות מן העה"ז לעה"ב. ועתה הקשה מהו ראה דרכיה וחכם ירצה מעתה לפי דבריך יקשה להפך ממה שהקשינו לעיל מה ראה ללמד לעצל כי כיון שפירש הכל לעורר לב העצל להקיצו משנתו שיהיה זריז ולא יושב ובטל. ח"כ איך אמר ראה דרכי' וחכם שמורה היותו מצוה על ההתחכמות והידיעה ולאו בהכי קיימינן. ולא הול"ל אלא ראה דרכיה והזדרז או לשון כיוצא בזה. לכך אמרו רבנן ע"ה כי בא ללמד ענין נפלא שהוא עיקר ותכלית שהכל תלוי בו. כי לא יספיק ההשתדלות כי ייגע לריק וילד לבהלה כשלא יצטרף עמו נקיון הכפים ודרך ארץ שלא ליקח אלא מן המותר לו ולא ליגע בשל זולתו. כדרך שהנמלה בורחת מן הגזל. ולהנצל מזה צריך אתה להתחכם מאד כמו שנתחכמה אותה שהריחה בחטה שהיתה של חברתה. וע"כ אמר ראה דרכיה וחכם כמוה. ובאר הכתוב מה היא החכמה שיש בה כי היא תכין בקיץ לחמה. הלחם שהוא ודאי שלה שזוכה בו מן ההפקר ולא של אחרת כי היא בורחת מן הגזל באופן שצריך להזהר גם מסבה הזאת השנית שהיא העצלה

הסבה הג' הוא מפני הבושה מן המלעיגים במקיימי המצות. ואם מפני הכביד המדומ' מהיותו מחשיב את עצמו ליקר הערך ושלא יאות בו עשות איזו פעולה אשר יהיה בו מהקלות וחסרון הכבוד הראוי לו. והוא מה שלעגה מיכל במלך דוד בהיותו מפזז ומכרכר לפני הארון. וא"ל

מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לפני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. והשיב ע"ה לפני ה' אשר בחר בי וגו' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. ומלת היום היא מבוארת הכפל. ועוד כיון שתאר נכבד חוזר אל המלך. נראה שהיה לו לומר מה נכבד מלך ישראל היום וגו' על כן אני אומר כי בהעשות איזו פעולה רשומה בזמן מהזמנים. הנה אותו היום יקנה שם לעצמו שישאר זכרונו על שם הפעולה הנעשה בו. כאלו תאמר יוה"כ יקרא יום אדיר בימי שנה מפני קדושתו אשר בו. והוא ית' מוחל וסולח לכל עונותינו. ור"ה נקרא יום הדין כי בו ידין עמים וכן כיוצא בזה. ומיכל כמתלוצצת אמרה למלך. הנה באמת כמה וכמ' נמצא היות יקר ונכבד עצם היום הזה שישאר זכרו רשום לדורות ליום נכבד. בעבור הפעולה הנכבדת הנעשית בו ואמרה מלך ישראל הוא שאומרת לו. אתה מלך ישראל ראה גם ראה. כמה נתכבד זה היום מכל ימים. שהרי זכה שנגלה היום (מה שלא היה ביום אחר) לעיני אמהות עבדיו וגו' רצתה לומר להפך יום קלון וחרפה היום הזה כיון שבו הקלת בכבוד מלכותך. והוא ע"ה השיב כי בהיותו עושה זה לפני ה' לא יחוש לכלום

הסבה הד' הנטיה אחר הדברים החומריים כי יכריעהו היצר על כך שלא בטובתו וע"כ צריך להתגבר על יצרו לכובשו ולהטותו אל הדרך הטובה בעוד שיוכל לו טרם יתאמץ עליו. וכבר בא ע"ז למוד דבריהם ז"ל בב"ר פ' כ"ב במאמר ז"ל ר' ברכיה בשם רבי שמעון בר אבא לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו שנא' לפתח חטאת רובץ חטאת רובצת אין כתיב כאן אלא חטאת רובץ. בתחלה הוא תש כנקבה ואח"כ הוא מתגבר כזכר. א"ר עקיבא בתחלה דומה לחוט של עכביש ולבסוף נעשה כקלע הזה של ספינה הה"ד הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. א"ר יצחק בתחלה הוא נעשה אורח ואח"כ הוא נעשה בעל הבית הה"ד ויחמול מקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו הרי אורח ויקח את כבשת האיש הרש ויעש לאיש הבא אליו הרי בעל הבית. ויש לדייק בכפל זה שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו. כי פשיטא אחרי היותו גבוה מפשעו. שאין הפשע יכול להיות גבוה ממנו. ומה היא הראיה שמביא מפסוק לפתח חטאת רובץ כנראה מאמרו שנאמר וכו' ומה הכונה באלו הג' משלים. מתגבר כזכר. נעשה כקלע. ונעשה בעל הבית

ונאמר כי כאן ביארו ג' בחינות שונות נמצאו ביצה"ר זו קשה מזו, בהיות האדם מניחו להתיישן בו ואינו קיצץ בנטיעותיו בתחלת הוייתו. הא' כי ב' זמנים יעברו עליו. הראשון בתחלת ענינו אשר אז לא בלבד אין בו כח לשעבד אליו הצד השכלי להטותו שיקבל ממנו להרע. אלא אדרבא הוא כנקבה מושפעת ומקבלת. כי הוא נכנס ומשתעבד לעצת השכל לקבל ממנו להשכיל להטיב אלא שאח"כ בא לו זמן שני אשר נהפוך הוא.