בינה לעיתים חלק ב שד

אלא הוא ירא המצוה ועליה ישים כל השתדלותו לעשותה. זה בלי ספק הוא השלם האמתי אשר ישולם ממנו יתברך ותהי משכורתו שלמה. כעין מ"ש האלהי ר"ע ע"ה בפ' הרואה כשהקהיל קהלות ברבים ועסק בתורה נגד גזרת המלכות שא"ל פפוס אי אתה מתיירא מפני אומה זו. והוא ע"ה השיב במשל השועל והדגים וגו'. וכמה הורו זה חנניא מישאל ועזריה ע"ה בשלא להשתחוות לצלם נ"נ הרשע ולא שמו על לב פחד עונש השרפה. ואדרבא ענו לנ"נ באבירות לב ואמרו

לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך הן אית אלהנא די אנחנא פלחין יכול לשזבותנא מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב והן לא ידיע ליהוי לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא נסגוד. ויש להרגיש כי הם אומרים שאינם חשים להשיבו על ענין זה.. והרי הם משיבים תשובה נצחת הן אית אלהנא וגו'. ועוד ידוייק יתיר מלת ישזיב. כי היה מספיק לומר יכול לשזבותנא מן אתון נורא ומן ידך מלכא. גם מלת פתגם ללא צורך ויאמר בקצור לא חשחין אנחנא על דנא להתבותך. ונראה כי כשהכשדים אכלו קורצהון לפני המלך. נסתפק אצלו הדבר ובבוא שלשת החברים. שאל להם הצדא שדרך משך ועבד נגו לאלהי לא איתכון פלחין וגו'. כמי שלא נתאמת לו הענין ומבקש מהם יודיעוהו אמתתו. ונמשך להתרות בהם ישמרו צוויו לבלתי יענשו כי לא ינצלו מידו. ולכן להשיב על שאלתו ששאל אם הוא אמת שאינם עובדים לאלילים שלו ולא משתחוים לצלמו. אמרו לו לא תשחון וגו' ירצה על השאלה הזאת ששאלתנו אם הוא אמת שאין אנו עובדים לאלהך. דע שאין אנו חוששים להשיבך תשובה של פתגם בדברים ממש אם הוא כן או לא. אלא תהא תשובתך ע"י מעשה כי הלא האלוה שלנו ית' שמו. זה דרכו בדינו המצודק די אנחנא פלחין יכיל לשזבותנא. כי היכולת אצלו להצילנו. הוא תלוי בעבודתנו אליו. כי כן אנו מוסיפים כח בגבורה של מעלה בעבדותנו השלמה. עד שבזה יכול להצילנו מן האש מבלי שום קטרוג ומנגד. ולא זו בלבד אלא שמן ידך מלכא ישזיב יעשה שמן ידך ממש ומצדך תבא ההצלה. שתהיה אתה הכלי והאמצעי להיותנו נצולים. כמו שהיה בפועל כי המלך הוא שזרז יציאתם וסבב אותה בהיותו משתאה על מה שראה וקם בהתבהלה וכו' באופן שנמצא יכולת ההצלה תלוי בנו בהיותנו פלחין ועובדים כראוי. וא"כ כשתראה שהוא יתב' יצילנו מן האש ותהיה ההצלה על ידך ממילא אתה בא לכלל ידיעה שאין עבודתנו אלא אליו יתברך ושאין אנו פלחין לאלהך. ובזה תהיה תשובתך מפי מעשה ולא בפתגם ובדבור. והן לא. גם באולי לא יצילנו לחוסר זכותנו מ"מ ידיע ליהוי לך מלכא לכל הפחות מפינו תשמע ותדע בדבורנו כי לאלהיך לא איתנא פלחין

סבה שנית היא עצלה והתרשלות שנכנסת באדם ישנא העמל והיגיעה ויאהב הבטלה ונחת האברים כי מאנו ידיו לעשות.. הלא ראינו כמה הפליג שהע"ה להזהירנו מזה הרפיון פעמים רבות ובפרט באותה הפרשה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. ודרשו ע"ז ז"ל ברבה פ' שופטים מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה. הנמלה הזו שלש בתים יש לה ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינא אלא באמצעי ואינה חיה אלא ששה חדשים וכל מאכלה אינו אלא חטה ומחצה והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת חטין ושעורין ועדשין. ולמה היא עושה כן שאומרת שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול. אמר רשב"י וכו'. ומבלי האריך בהערות יראה בעיני שדקדקו בכתוב איך שנה מסדר הזמנים שאמר תחלה בקיץ ואח"כ בקציר. כי הקציר קודם לקיץ. והוא מבואר ממ"ש הכתוב עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף. שזרע וקציר אמר על שני זמנים. על תחלת ימי החורף שהוא זמן זריעה אחר הסוכות. ועל תחלת ימי הקיץ שהוא זמן הקציר אחר הפסח ואח"כ קיץ וחורף שהם סופי הזמנים האלו. ובפי' אמר עבר קציר כלה קיץ ועוד שבחלוקה הראשונה אמר תכין בלשון עתיד ובשניה אמר אגרה לשון עבר. ועוד למה תחלה אמר לחמה ולבסוף מאכלה. וגם מה הוא כנוי של לחמה ומאכלה.. ושנוי לשון הכנה ללשון אגרה. ליישב כל זה אמרו מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה. כלומר הסתכל במה שאמר לך אל נמלה עצל כאלו הוא רוצה ללמד איזה למוד לעצל ומתרשל והרי הוא אומר בגזרה ראה דרכיה וחכם לומר שכשיראה דרכיה יתחכם. ונמצא שאין זה להוציא העצלות אלא להוציא אף העפשות. וא"כ מה ראה ללמד לעצל מן הנמלה. לא היל"ל אלא לך אל נמלה פתי או כסיל או טפש וכיוצא. שאז יצדק ראה דרכיה וחכם. ע"כ פירש כי באמת הוא מלמד לעצל ממש לצאת מעצלותו ולהיות זריז ומהיר לעבודת קונו ולהרבות מצות ומ"ט וזה נלמד מן הנמלה. כי נמצאו בה ג' ענינים מורים על חריצותה והשתדלותה על מה שהוא לתועלתה. הא' בטוב השכלתה לסדר עניניה באופן תהיה בהם העמדה וקיום. כי מהג' בתים אשר לה אינה מכנסת אלא באמצעו כדי שלא יפסד. והב' ההתמדה כי עם היות שכבר אספה בזמן הקציר כל מה שיצטרך לה כי אין כל מאכלה אלא חטה ומחצה. עכ"פ היא מתמדת עוד להכין בזמן הקיץ. וזה הוא שדייק בעל המאמר במאמרו והיא הולכת ומכנסת מקיץ וכו'. להורות על התמדת הזמן שהחדוש הוא