בינה לעיתים חלק ב שג

שיקום ויתהלך אחר בקשת השלמות והברכים אשר היו כורעות מבלי יוכלו להלך. אתה היית מאמצם בדבריך ומזהיר שיתאמצו ויתחזקו ללכת ולרוץ כאילים ושלא יתרשלו וילאו על ככה. ועתה לגבי דידך היה להפך. שבא ענין שלמות אליך במקומך מבלי תתנועע אפילו תנועה אחת קטנה אתה לואה ויגע תגיע עדיך. היא הגיעה עדיך ואת לא הלכת אליה ועכ"ז תבהל ולא יכולת להתמיד בתומתך ושלמותך. ונתקיימו דברי אשתך עודך מחזיק בתומתך וגו'. ואחרי התוכחת הזה כבר תקן קלקולו בהחזיק ההתמדה באומר עד אגוע לא אסיר תומתי ממנו בצדקתי החזקתי ולא ארפה וגו' כי זה הוא כל העיקר: דרוש ג' לחדש אלול פרשת תצא תצא למלחמה על אויביך

סוכה פרק החליל דרש רבי עוירא ואיתימא ריב"ל שבע שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משה קראו ערל שנא' ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנא' לב טהור ברא לי אלהים. מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ישעיהו קראו מכשול שנא' ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול. יחזקאל קראו אכן שנאמר והסירותי את לב האבן וגו'. יואל קראו צפוני שנא' ואת הצפוני ארחיק מעליכם

הרשו את עצמם גדולי המחברים ז"ל להעמיק ברמזי פרשיות אלו ולהמשיל כל המלחמות הנאמרות בהן אל מלחמת מצוה וחובה עם יצרנו הרע אשר הוא באמת הצורר הגדול. ולדעתי עליו דבר המשורר באמרו. יצילני מאויבי עז ומשנאי כי אמצו ממנו. יקדמוני ביום אדי ויהי ה' למשען לי כי הוא ית' מציל אותו לא בלבד מהאויב החלש והפחות שהוא איזה אדם חיצוני הרודף אותו. אלא גם מהאויב העז והעצום שהוא הפנימי. ומכל אחוזת מרעיו המתלוים עם היצר הם האברים שהם השונאים האמתיים לאדם אויבו איש אנשי ביתו. אשר אמצו ממנו. הם קבלו האומץ והכח וההתעצמות ממני ומעצמי כי אלמלא אני נותן להם תגבורת ופתח פתוח להכנס לא היו יכולים לי כי אני גרמתי לעצמי. ולא עוד אלא שמדרכם אחרי שהם מסטינים אותי. הם מקדימים אותי ביום אדי. כי האיד בא מפני אשר קדמו לקטרג עלי ולהעיד נגדי כי אבריו של אדם מעידים בו. והיצר הרע עצמו יורד ומחטיא עולה ומקטרג. ומכלם יצילהו ה' והוא למשען לו. באופן שצדקו יחדו המפרשים ע"ה. לייחס אלו הענינים על רמזים אלה והתחילו להמציא כונות נכונות בהכרזות הבאות בפרשה שעברה. וכעת לא נטפל בהם אלא בפסוק הראשין שהיה הכהן אומר שמע ישראל וגו'. מה טעם בלשונות אלו אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי לפי הנראה ענין ארבעתם אחד. עם שהם ז"ל פירשו מהגפת תריסין וצחצוח חרבות וכו'. ואומר כי בא הרמז בזה מכוון עם מה שאמר בפ' עקב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. וכל זה מיוסד על מה שפי' השר מוהרר"י אברבנאל ז"ל על משנת יהודה בן תימא הוי עז כנמר. כי ימצאו ד' סבת עצמיות מביאות האדם להתרחק ממעשה המצות

הא' מפני הפחד והמורא שכמה פעמים יחדלו החכמים מלהוכיח ולייסר מאימת הפריצים אשר לא ירצו לשמוע מוסר. ע"כ יצא משפט מעוקל ובאה ע"ז האזהרה

לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא וגו'. אולי רצה בזה כי פעמים רבות יקרה שהדיין הפקח מתוך הבטתו והשגיחו על פני הבעל דין חושב להבין ולהבחין ענינו לטוב או להפכו. אם בהשתנותו או מתואר פניו וכיוצא בענינים אלה. לזה הזהיר ואמר לא תרצה לשפוט ע"י הכרת פנים לומר פלוני הכרת פניו ענתה בו היותו נאמן בדבורו או להפך. ולזה לא אצטרך לשמוע טענותיהם. כי ממראה פניו אשפוט מה טיבו. אלא כקטון כגדול תשמעון. צריך שתשמעו טענותיהם מפיהם. כי אולי ע"פ מה שתשמעו מהם תתחלף סברתכם ותבינו הדבר באמתו. וכלל גם כן בזה כי להוציא לאור הדין לאמתו. צריך שיקובצו החפץ והיכולת והידיעה. על החפץ אמר לא תכירו פנים להיות לכם קרוב דעת ונטיית חפץ לזה מלזה. אלא כקטן כגדול תשמעון ועל היכולת לא תגורו מפני איש. כי זה דבר נוגע אליו יתברך והוא יצילכם מכל מעיק ועל הידיעה אם אולי לא תקיף ידיעתכם לקושי הענין אז הדבר אשר יקשה מכם וגו'. ונתבאר מזה כי האיש הנלבב לא יגור מפני איש ולא תגיע אצלו מורא מהנזק או ההפסד שאפשר יבואו לו מעשיית המצוה ורק קיומה ישים נגד עיניו. וע"ז אמר לדעתי שהע"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. אמר כי האיש אשר יהיה גדול הלב עד שיבזה ולא יחשיב לכלום הדבר אשר יחבל לו שיגיע לו ממנו איזה נזק או חבלה ולא יחוש ע"ז