בינה לעיתים חלק ב שא

הדברים ככתבן שחששה התורה שמא יראתו של זה תכניס מורך בלב האחרים. האיך תקנה זה בכרוז שהיראה יחזור לביתו. הרי עכשו גם כן בשמעם כרוז זה ורואים שרבים שבים לביתם מפני יראת המלחמה. גם הנשארים לא יבצר מהיות להם סבה לומר הלא אלו שבו אחור מפני היראה ואיך לא נירא גם אנחנו. ועם היות שאינו דומה כשהירא הוא שם בשעת המלחמה. מ"מ סוף סוף עדיין יש שם גרמת היראה ואם אינו כ"כ גדול. ואגב אורחיה נדייק כפל הירא ורך הלבב וגם לשון הכתוב שתחלה אמר ודברו השוטרים אל העם לאמר וגו'. ולבסוף אמר ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו וגו'. וצריך להבין שנוי זה. ע"כ אמר רבי יוסי הגלילי הירא ורך הלבב זה המתיירא וכו'. ירצה אם כדבריך ר"ע שהדברים כמשמען שאין כאן אלא יראת המלחמה למה כפל. אלא כיון שאמר הירא ורך הלבב מורה שהם שני ענינים האחד משמעותו כדאמרת. והאחד מכח היתור והכפל הוא המתיירא מן העבירות שבידו ויהיה הירא נאמר על היראה האמתית מפני העון. ורך הלבב כפשוטו שנכנס מורך בלבו מפני קשרי המלחמה. והנה כל אחד מאלו אם יבינו השומעים שחוזרים בעבורה יש קפידא בדבר. אם הוא מהעבירה יהיה לבוז לבושת ולחרפה. ואם מפחד המלחמה. עדיין ישאיר מורך בלב האנשים בשביל חזרתו מפני הפחד. לפיכך תלתה לו תורה באלו השלש שיאמרו שחזר בגללן ולא שהוא ירא מהעבירה או רך הלבב מהמלחמה. נמצא שאלו ההכרזות הראשונות אינן מכוונות לעצמן. אלא לתת מקום להכרזה האחרונה. ולפיכך אמר תחלה ודברו השוטרים אל העם ההכרזות האלו. אבל אין זה תכלית הדבור אלא כדי לומר אח"כ ענין אחר. והוא מי האיש הירא וכשבא להכרזה זו אמר ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו וגו'. שדבור זה הוא מה שיאמרו לתכלית אמירתו עצמה. נמצינו למדים כמה ראוי לאדם להיות ירא וחרד על עונותיו לאשר הוא גורם מיתה לעצמו כי אין מיתה בלא חטא. ואמנם תקנתו בידו להנצל מהם ע"פ דבריהם ז"ל פ' אין בין המודר

אמר רבי יהודה אמר שמואל כל המבקר את החולה נצול מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ואין דל אלא חולה שנא' מדלה יבצעני ואין רעה אלא גיהנם שנא' וגם רשע ליום רעה ואם בקרו מה שכרו. מה שכרו כדאמרינן ניצל מדינה של גיהנם אלא מה שכרו בעוה"ז ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו ישמרהו מיצר הרע ויחייהו מן היסורין וכו'

ויש להתבונן בזה מה ענין מצות בקור החולה להציל מדינה של גיהנם. ובמה שפירש ואם בקרו מה שכרו דהיינו מה שכרו בעוה"ז. יש מהדקדוק כיון שכבר אמר מתחלה כל המבקר את החולה וכו'. שיש לו שכר בעוה"ב שנצול מדינה של גיהנם ועכשיו רוצה לשאול בזה מה יהיה שכרו בעוה"ז. למה הוצרך לחזור ולומר ואם בקרו מה שכרו. כאלו הוא שואל על פעל חדש לא היל"ל אלא ומה שכרו בעוה"ז. ולמה שנה תחלה אמר מבקר ואח"כ ואם בקרו. יאמר ג"כ ואם מבקרו

אמנם יראה היות הכונה כי בבקור החולה יש ב' בחינות. הא' במבקר והא' במבוקר. כי המבקר בלכתו אצל החולה יתן אל לבו להשכיל להטיב כל מה שיועיל לעצמו בפעולה זו של הבקור ויחקור על הסבות העצמיות הגורמות החלי שהם העונות כי אין יסורין בלי עון. ומתוך אופני ומיני החלי ומהותו יבא להמשיל ולהעריך גם כן חלאי הנפש בכל מכאובי חטאתיה. ומתוך הרפואות וההרקות והקזות וכל יתר אופני הנהגה אשר יצטרך החולה להחזירו אל בריאותו יצייר בדעתו יהיה כן בכל דרכי תשובה אל החוטא למען יגיע עד כסא הכבוד וכיוצא מחקירות ודרישות אלו. אשר זכי הלב וטהורי הרעיון תמיד דמו והמשילו חלאי הנפש ורפואתה לחלאי הגוף ורפואתו ומצאו ביניהם צדדים רבים מההתייחסות ולקטו מכלם פירות ופירי פירות. כתבנו על קצתם בחלק עת תשובת השנה בס"ד. יביאוהו כלם לפשפש בעצמו ולהשתדל כמו שיאות לו להשלמת נפשו להצילה מני שחת והוא אמר כל המבקר את החולה כי לדעתי מבקר זה הוא לשון יבקר הכהן ואחר נדרים לבקר שהם ענין חקירה. ולא אמרו ינצל מדינה של גיהנם לעתיד. אלא נצול מדינה וכו' לשון הווה. כי בבקור וחפוש זה בעת ובעונה הזאת. מציל את עצמו מדין הגיהנם ע"י טוב השכילו בהשכלה פרטית כל ענייני החולה כאשר אמרנו. והכתוב אומר בפי' זה אשרי משכיל אל דל. כי מלבד שלא אמר נותן או חונן וכיוצא. יש עוד מהדקדוק שאם השכלה זאת היא במה שנוגע לדל עצמו היה לו לכתוב על דל. ע"כ הבינוהו ז"ל. שאין זה אלא כלפי מבקר את החולה שהוא משכיל ומתבונן אל הדל לעשות כל פרטי עניניו למה שנוגע מהם אל המבקר עצמו לתועלת נפשו וירויח שביום רעה ימלטהו ה'. כי ע"י השכלה זו העלה ארוכה לכל מה שיזיקהו ועתה בא אל הבחינה השנית. במה שנוגע אל המבוקר עצמו שזה עושה מצות ג"ח עם החולה שמוצא קורת רוח בבקור זה מה יהיה שכרו בעוה"ז. כי הראשון שמשכיל אל דל שעשה פעל שכלי. ראוי לו שכר נפשיי שנצול מדינה של גיהנם. אך אם בקרו שלא נבחין אלא הבקור שבקרו והפיס דעתו. שזה אמנם הוא פועל גופני. מה יהיה שכרו בעוה"ז. והשיב שה' ישמרהו ויחייהו וכו'. והמקשן שהקשה מה שכרו כדאמרן שנצול וכו'. לא